הכירו את המועמדים:

·    מיה אייזן שלוסברג ויובל שלוסברג

·    שיין ביטי ומיכאל אוחנה

·    איה (אבן דר) וליאור אהרון

מיה אייזן שלוסברג ויובל שלוסברג

מיה אייזן שלוסברג ויובל שלוסברג הגיעו אלינו עם שני ילדיהם על רקע מלחמת השביעי באוקטובר. נפגשנו לשמוע על הרקע שלהם.

בואו נתחיל בהתחלה, מאיפה כל אחד מכם הגיע?

מיה: אני בת 39, גדלתי עד כיתה ב' בקיבוץ ניר דוד כבת לאמא רופאת משפחה ואבא איש תוכנה. כשאמא שלי רצתה לשנות תפקיד, עזבנו לתמרת ושם למדתי יסודי ואחר כך תיכון בנהלל. אני שחקנית טניס מגיל שמונה, עם השנים הפכתי לשחקנית תחרותית ומאמנת טניס, ומאז שאנחנו ברמת יוחנן אני גם מחליפה את המאמן כשצריך. העברתי שנים בנוער העובד והלומד, התגייסתי כמדריכת חי״ר. שירתי סה"כ 6 שנים בצבא: כקצינת מבצעים בגדוד חי״ר, מפקדת צוות ואז מפקדת פלוגה בבה״ד 1 בית ספר לקצינים. השתחררתי בגיל 24 עם צורך בשינוי מוחלט, הלכתי ללימודי נטורופתיה (רפואה טבעית) - למדתי במכללת ברושים של אונ' תל אביב וגם בחו״ל. גרתי בתל אביב חמש שנים ועסקתי בתחום תוך ניהול בתי קפה ולימודים, עד שהכרתי את יובל. עברנו לגור יחד בקיבוץ גשר הזיו, ומבחינתי זו הייתה ההזדמנות לחזור לשורשים הקיבוציים שאיתם גדלתי, לחזור צפונה ולהקים משפחה.

עם המעבר צפונה, עברתי מעולם הנטורופתיה לתחומי ההדרכה וניהול החינוך הבלתי פורמלי. עשיתי קורס מנהיגות במועצה, קורס מנהלי קהילה במכללת רופין, ומוניתי למזכירת האגודה בגשר הזיו, מקביל לתפקיד שאני עושה כאן היום. נולדו לנו שני ילדים, היום בארי בן 7 בכיתה א' ורז בת 5 בגן שיבולת.

ואז הגיע השביעי באוקטובר וטרף את כל הקלפים. באותה שבת נרצחו בממ"ד ביתם בבארי גיסתי דנה, אחותו הגדולה של יובל,  ואחיין שלנו, כרמל והוא רק בן 15. במקביל בגשר הזיו, התחממות הגבול בצפון חייבה אותנו בשינוי. בדיעבד הוא גם דייק את מה שמתאים לנו, כי גשר הזיו קיבוץ גדול, אבל הוא כבר הרבה שנים לא קיבוץ. יובל ואני תמיד רצינו ״יותר קיבוץ״, אני עבדתי במזכירות והיינו פעילים מאוד בתרבות, תמיד חלמנו להחזיר ערכים ישנים שקצת נעלמו: ערבות הדדית, התנדבות, תרבות שיוצרים אותה ולא קונים אותה מבחוץ. כשהגענו לרמת יוחנן זכינו בתמיכה מדהימה מצד חברים רבים שעזרו לנו בהכל: התארגנות, ציוד, שילוב הילדים בחינוך, אפילו להביא את הקלאב קאר שלנו מגשר הזיו ועוד. לא היינו רגילים להיות בצד שנתמך, תמיד היינו זוג חזק ממשפחה חזקה, תמיד רצינו לחזור לעשייה, וזה מה שאנחנו מאמינים בו.

ואת זה כבר אתם עושים ברמת יוחנן.

מיה: כן, כמה שיותר לעסוק בתרבות, מעורבות בחינוך, לדאוג לאיך המקום נראה, השתלבות בפעילות חברתית, ונשמח להמשיך להיות חלק מזה.

יובל: נולדתי וגדלתי בגשר הזיו. עד השביעי באוקטובר. התעסקתי בכל מיני דברים, אבל בעיקר בסאונד, הגברה ומוזיקה. למדתי בבית ספר המקומי ובתיכון עברתי ללמוד בבית חינוך אופק בקיבוץ עברון. היו לי הרבה עבודות מזדמנות בחקלאות ובחינוך הבלתי פורמלי עד שהתחלתי להיכנס לעולם הסאונד וההגברה. בתחום זה עבדתי גם בתרבות בגשר הזיו וגם באופן עצמאי עד היום. אחרי השביעי באוקטובר, מצאנו את עצמנו מרוקנים רגשית, בלי בסיס, היינו בעלי אמצעים ובאותו זמן הרגשנו שאין לנו יותר כלום. הבית של אחיות שלי בבארי היה מפלט מאוד משמעותי והיינו מבקרים שם המון, ובסבבים בדרום הן היו מגיעות אלינו לצפון. בנוסף, אבא שלי נפטר מסרטן בשנה שלפני. זה היה סוג של הלם להבין שהמוות רודף אותנו בצורה מוחשית.

בשמיני לאוקטובר כבר עזבנו את גשר הזיו, ברחנו כדי להחזיר את תחושת הביטחון הרחק מהגבול, בעיקר בזכות הילדים, שהצרכים שלהם פתאום קיבלו חשיבות ומשמעות הרבה יותר מרכזיים. ממצב של שגרה עם הילדים עברנו למצב של יצר הישרדותי, והבנו שהכל השתנה. ארזנו את הכל בכמה דקות ונסענו עם הילדים אל ההורים של מיה בתמרת. בשלב הזה גם אחותי כרמית ומשפחתה הצטרפו ושניים מילדיה של עינת אחותי שחולצו מבארי. הימים הראשונים היו מבהילים, עצובים, לא ברורים ומאוד מבלבלים. רק שבועיים אחר כך קיבלנו הודעה רשמית על מותם של אחותי דנה וכרמל בנה בן ה15 לאחר הזיהוי, והם נקברו בקבוצת שילר בטקס הלוויה המוני, עצוב ומרגש. מאז הם עברו לקבורה בבארי. אחותי עינת הגיעה מבארי עם בעלה חולה ALS לבית הסיעודי ברמת יוחנן, ואמא שלי שבאה לעזור לה קיבלה פה דירה זמנית. אחרי שבועיים עברנו לגור איתה כאן, כמשהו זמני, בלי לראות אפשרות אחרת באופק. חשבתי שתיכף תיגמר המלחמה ונחזור אל גשר הזיו, והמשכנו עוד לשלם שם שכירות. לאט לאט הדברים התחילו להתבהר, הבנתי שאני מרגיש טוב כאן ברמת יוחנן, וזו תחושה אמיתית שנובעת מאורח החיים והמקום שמתאימים לך.

כמו שמיה אמרה, הנתינה היא חלק מה-DNA שלנו, של כל המשפחה. גם האחיות שלי הן רכזות תרבות ופעילות בחינוך בקיבוצים שלהן. אנחנו לא יכולים לדמיין את עצמנו עושים את זה אחרת. תוך כדי המעורבות וההתנדבות, מיה ואני התחלנו להכיר אנשים, והתגבשה התחושה שאם זה יתאים גם למי שחי כאן ויקבלו אותנו - זה המקום שלנו. זה המקום שהיינו רוצים לחיות בו, לגדל את הילדים, להמשיך לתרום. כל עוד יש לנו את הכוח הפיזי - כי המנטלי תמיד יהיה - אנחנו ניתן לקיבוץ בכל מה שנוכל לתרום.

באמת רואים אותכם מעורבים בהרבה דברים. את גם משחקת בתיאטרון הבית. את הדברים שמאחורי הקלעים פחות רואים. במה הייתם מעורבים עד עכשיו?

מיה: בכמעט שלוש שנים שאנחנו פה אנחנו מאוד פעילים בתרבות. יובל שכיר של התרבות כאחראי על ההגברה. אני מנהלת לשכה בקומת ההנהלה, מזכירה של המנהלים על כל המשתמע, וגם מנהלת אירועים של אורחים מבחוץ, עניינים טכניים, יומנים, מחשוב, מצגות וניהול ידע. אני מאוד אוהבת תיאטרון ושיחקתי בשתי הפקות, יובל היה אחראי שם על ההגברה. אני מאמנת קבוצת כדורגל נשים בקיבוץ שנפגשת כמעט כל שבת. אני עושה תורנויות בפאב כבר מעל שנה, אנחנו מעורבים בפעילויות בנייה ונגרות בגנים ובבתי הילדים, בנינו להם מתקנים לחצר. גם ליובל וגם לי יש ידיים טובות והרבה כלי עבודה עם כל מה שצריך.

אתה מפעיל את ההגברה בקיבוץ עכשיו?

יובל: כן, מלוויות עד חתונות. הגברתי את חג העומר, את כלל הטקסים השונים, הרכבים מוזיקליים וכו'. אנחנו תמיד נעזרים בשי גפן ואיל ברבר, שהם בעלי ידע רחב ואוזן מוזיקלית, כיף לעבוד איתם ויש לנו חיבור טוב.

באילו הרכבים מוסיקליים אתה מנגן עכשיו?

יובל: אני מתופף בלהקת הבית ברמת יוחנן, וגם עם חבר שכותב מוזיקה מקורית, הקלטנו לא מזמן כמה שירים. אני מנגן בלהקת ״דורבן הילס״ בגשר הזיו, שמנגנת קאברים של הגרייטפול דד.

איפה אתם רואים את עצמכם עוד כמה שנים?

מיה: תמיד נמשכתי ומילאתי תפקידים ניהוליים, אני מאוד אוהבת להיות "מספר שתיים" טובה, לתמוך ולעזור, לחלוש על הרבה תחומים מגוונים. בעתיד אני רואה את עצמי ממלאת תפקידים בכירים, ברמת יוחנן וגם בחוץ. ואולי יבוא יום ואשוב לעסוק בנטורופתיה - משאירה את זה פתוח.

יובל: להמשיך לעסוק בסאונד, הגברה, תרבות ומוזיקה, אבל בכל מקרה - אהיה איפה שצריך אותי.

לסיכום, מצאנו מקום שנתן לנו יציבות וביטחון בתקופה שאלו היו חסרים לנו מאוד ואנו מוקירים על כך מאוד. היינו רוצים לקבע את תחושת הביטחון והשייכות לטווח הארוך, עבורנו ועבור הילדים. אנחנו רואים את עצמינו מעמיקים הכרויות עם חברי הקיבוץ, ממשיכים לתרום ולהשתלב בקהילה.

שיין ביטי ומיכאל אוחנה

ספרו לנו עליכם בבקשה.

שיין: אני בת 29, הבת הצעירה של דלית ביטי תבדל״א וסטיוארט ביטי ז"ל. נולדתי וגדלתי בקיבוץ כל חיי. אחרי שסיימתי שירות לאומי ב"בית רות" בחיפה, השתלבתי בעבודה בחינוך בתור מדריכה בבית תות תחת עדי בירנבוים שהייתה אז המובילה. לאחר מכן עבדתי כמה שנים בתחום המסעדות בתור מלצרית וטבחית ובמקביל השלמתי לימודי טבחות. לאחר מכן למדתי הנחיית סדנאות שטח ו-ODT בוינגייט והשתלבתי בעבודה בתחום בארץ ובחו"ל, בו אני ממשיכה לעסוק גם היום במקביל לעיסוקים אחרים. בקיץ הקודם, בעקבות המלחמה, היה חוסר משמעותי במדריכים ונתבקשתי לסייע בתלתון שחר כדי לאפשר לקיים שם את החופש הגדול על אף המצב. בעקבות החופש המוצלח בתלתון, ביקשו ממני להיכנס גם לבית תות בתחילת השנה הנוכחית, ובהמשך הפכתי למובילה של הבית. אני רואה משמעות גדולה בעבודה בחינוך ושמחה להיות חלק ממערך החינוך הבלתי פורמאלי.

מיכאל: אני מיכאל אוחנה, בן 34, ילד אמצעי בין שלושה בנים. גדלתי והתחנכתי בטבעון ובשנים האחרונות גר עם שיין ושני כלבים מתוקים בקיבוץ. לאחר השירות הצבאי עבדתי כשנתיים בתחום המזגנים כמתקין ולאחר מכן השתלבתי בתחום תשתיות הסיבים האופטיים. אני מנהל צוות בפרויקטים גדולים בכל הארץ של רשתות חשמל ותקשורת, כמו למשל פרויקט הרכבת הקלה בירושלים, שעליו אנחנו עובדים בימים אלה וכולל גם עבודה בגובה. אני אוהב לטייל בארץ ובחו"ל ולשחק כדורגל עם חברים.

איך הגעתם לתהליך הקליטה?

מיכאל: אנחנו חיים ברמת יוחנן כבר כמה שנים ואוהבים מאוד את החיים בקיבוץ, את הסביבה הירוקה ואת האווירה. מבחינתנו זה הבית בכל המובנים.

שיין: אני נמצאת עכשיו בסוף מסלול צעירים, והדבר הטבעי ביותר עבורנו הוא להמשיך לחברות. רואים את עצמנו מקימים כאן משפחה ומשתלבים בחיי הקהילה. נשמח להיפגש על השבילים.

איה (אבן דר) וליאור אהרון

נפגשנו לשיחת היכרות אצל איה וליאור בתשע בערב והם בדיוק חזרו מהספארי, זוג צעיר טיפוסי.

איזה כיף לכם שאתם מבלים בחמישי בערב.

לא משהו דרמטי, אבל זה עדיין בליינות. תשמע, הפרופורציות שלנו הן הרבה יותר גדולות. אנחנו טיילנים רציניים, ללכת קילומטרים בטבע, למרות שעכשיו פחות, אבל כל תקופה והאפשרויות שלה. אנחנו אנשי טבע וסביבה, וזו גם ההשכלה שלנו, דברים שאנחנו אוהבים ומעניינים אותנו.

ראיתי אצלכם גינת תבלינים גדולה.

ליאור: יש גם ירקות מאחור. אני צריך להרים את ההדלייה של העגבניות מחר. שיח עגבניות לא בנוי לגדול לגובה כמו שהיינו רוצים עם משקל הפרי הזה, בטבע הוא צמח משתרע, הוא נופל לקרקע.

רואים שאתה אגרונום. אז בואו והציגו את עצמכם.

איה: אני הבת של נתי וגדיא, אחות של אחי ורזי, אהיה בת 29 ביום שבת. רמת יוחנן הוא הבית שלי. אחרי שסיימתי כאן תיכון, עשיתי שנת שירות בפנימיית ״כנף של אהבה״ לנוער עובר חוק, ואחר כך התגייסתי אל 8200. בזמן שהייתי בצבא, ליאור עשה ברמת יוחנן שנת שירות מטעם השומר החדש. כך הכרנו. אחרי שירות של שנתיים ושמונה עבדתי פה ברפת בבוקר, ובערב הייתי עובדת בהופעות בזאפה חיפה.

נשמע שווה.

זה באמת היה שווה, ואז טיילתי בדרום אמריקה. אחר כך הצטרפתי לתכנית לעבודה מועדפת במסגרתה חייתי בחיי קבוצה בקיבוץ מעוז חיים ועבדתי בחברת BioBee שעוסקת בהדברה ביולוגית. המשכתי לפקולטה לחקלאות אהובתי שם למדתי תואר ראשון באגרונומיה, במדעי הצמח עם התמחות בטכנולוגיה בחקלאות. עכשיו אני לומדת בתואר שני מחקרי - חישה מרחוק בחקלאות. אם להסביר את זה בפשטות, אני עוסקת בשימוש בצילומי לוויין, רחפנים וחיישנים כדי להבין טוב יותר מה קורה בצמח ובשדה, ולפתח כלים מתקדמים למעקב וניהול הגידול. המחקר נעשה בשיתוף פעולה בין אוניברסיטת חיפה לנווה יער, שלוחת מכון וולקני ליד רמת ישי.

את נהנית?

שאלה טובה, זה מאתגר וחדשני כך שבהחלט מפתח ומלמד.

נעבור אליך ליאור.

ליאור: אני בן 28, מאור יהודה, בוגר החינוך הדתי-לאומי, גדלתי והתחנכתי במסגרות דתיות, למדתי ברשת אמי"ת. כנער הייתי חבר בהרבה תנועות נוער. בהתחלה בני עקיבא, אחר כך הייתי בשל"ח, מאוד התחברתי אל עולמות התוכן של ידיעת הארץ ואנשיה. הדרכתי וניהלתי קורסים של שדאות וכיו״ב. לקראת סיום התיכון התלבטתי מה לעשות, אהבתי להתנדב, ואחד המקומות שתפסו אותי היה השומר החדש, דרך התנדבות שעשיתי בבית לחם הגלילית. ראיתי שהארגון מציע שנת שירות, לא משהו שהיה נפוץ בחוגים שלי. בדקתי - והתקבלתי. הגעתי לרמת יוחנן, הייתי פה שנה, שמרנו על הבקר של איילת ועבדנו בענפים השונים. באמצע השנה הכרתי את איה.כשסיימנו התגייסתי לסיירת הנחל, בתור לוחם בפלוגת העורב. הייתי חוזר לפה הרבה בסופ״שים, זה הרגיש כמו מקום בטוח עבורנו. כשהשתחררתי טיילתי, עבדתי בחקלאות ויערנות, עברתי גם לים המלח לתקופה לברמן. את השכלתי האקדמית רכשתי בפקולטה לחקלאות. במהלך התקופה עבדתי בהדרכת נוער בארגון חוגי סיירות, והיה לי חוג שהדרכתי והובלתי. בקיץ האחרון סיימתי את הלימודים בחוג לאגרו-אקולוגיה ובריאות הצמח, ועכשיו אני עובד במשרד בקיבוץ יגור כאגרונום. אנחנו עוסקים בשימור עצים במרחב הציבורי, בעיקר מלווים פרויקטים של המדינה. נגיד, אם רוצים לבנות מסילת רכבת או להרחיב תשתיות, צריך ליווי של אגרונום ואנחנו מבצעים את זה. איה אני חזרנו לפה לפני שנה, ראינו כי טוב, והחלטנו להתיישב, to settle in.

כמה זמן אתם ביחד?

ליאור: 9 שנים. אחרי הצבא היו כמה שנים שהסתובבנו, כל אחד במקומות שלו, היינו ביחד בזוגיות וחלק מהזמן לא גרנו באותו מקום, חקרנו וראינו עולם כדי לבדוק איפה אנחנו משתלבים, מה אנחנו אוהבים, מחוץ לקיבוץ, ובאופן טבעי החלטנו לחזור הביתה.

איה: גם כשגרנו ברחובות, אהבנו מאוד לחזור לרמת יוחנן כדי לקחת נשימה.

ליאור: זה מקום שמרגיש בית, שאפשר להסתכל בו קדימה. כיום, כשהמצב במדינה מאוד מורכב, המבנה של הקהילה הוא מאוד משמעותי בשביל לקיים ולייצב תא משפחתי. בעיניי אתה חייב קהילה מאחוריך.

מה עם המשפחה שלך באור יהודה?

אמא שלי עדיין חיה שם. אבא שלי נפטר כשהייתי ילד. האחים שלי מפוזרים בגוש דן, אחי הגדול אריק מהנדס, אחותי עובדת בהייטק, אחותי הגדולה פזית מרכזת ומורה לאנגלית, יעל מיקרוביולוגית. זהו, אנחנו חמישה, כל אחד בתחומו.

אתה הכי קטן.

גם היחיד שלא חי בגוש דן, ועובד בתחום אחר לגמרי, של חקלאות וסביבה.

איה: בגישה שלנו אנחנו גם מאוד קהילתיים. לחיות בעיר לא היה בא בחשבון. אנחנו מתחברים לחגים ולמסורות המשותפות, לערבות ההדדית החזקה, ליוזמות החברתיות הנפלאות שצומחות פה ולחיים המשותפים שבהם כל אחד תורם מקסמו למארג. למשל תוכלו לפגוש אותנו בתורנות בפאב או אולי כבר פגשתם ב"אלי ענבים". יש לנו שאיפות קהילתיות, עם מחשבות וחלומות שקשורים לזה, תוך חיבור לטבע ולחקלאות.

ראיין: נעם פלד דינסטג