שימור האופי הקיבוצי בגנים והפעוטונים שלנו הוא חלק ממערכה יום-יומית של התמודדות עם אילוצים המוכתבים מטעם חוק הפיקוח על מעונות היום והגנים בישראל. כהורים, טוב יהיה אם נכיר את מערכת האיזונים והלחצים שמתקיימת מתחת לפני השטח. 

הידעתם? מאחורי ההתנהלות השוטפת של מערכת חינוך הגיל הרך בקיבוץ, מושקעים מאמצים אדירים למען שימור האופי הייחודי והקיבוצי של החינוך שלנו, אל מול גורמי פיקוח ואכיפה שדרישותיהם מחמירות משנה לשנה. כאשר אנו כהורים עדים לשינויים בחצרות או במבנים, לעתים קרובות מדובר בתוצאה של התאמה לסטנדרט שנדרש ממשרד החינוך, או פשרה שהושגה תוך ניסיון לגשר בין המחויבות לחוק לבין ההיכרות עם הקהילה. 

קצת רקע: לפני כשנתיים החלו לאכוף את חוק הפיקוח על מעונות היום בישראל. משמעות הדבר שכל מעונות היום בישראל חייבים לקבל רישיון הפעלה ממשרד החינוך, להיות מפוקחים על ידי המשרד ולעמוד בכל הדרישות המתבקשות, ביניהן בדיקות מהנדס, תברואן, בדיקות בטיחות, ביקורת מכבי אש ועוד. עצם קיומם של סטנדרטים מחייבים בתחומים אלה היא כמובן דבר חיובי לכשעצמו. בין השאר הפיקוח הכניס דרישות מבורכות כמו הכשרה מקיפה של כל הצוות החינוכי והדרכות מעמיקות בתחומי עזרה ראשונה ובטיחות. בצידו השני של המטבע עומדות דרישות כגון התקנת מצלמות וקביעת גדרות בגובה, סוג וצבע מסוימים, שישנו מאד את פניה של חצר החינוך שלנו (כמו הגדרות שיש כיום ברימון ושיבולת). נושא המצלמות כידוע נאכף לבסוף והותקנו מצלמות בגנים, ואת נושא הגדרות מנסים בהנהלת החינוך עוד לדחות ככל הניתן, אך יש לצפות שיאכף גם הוא.

אחד האתגרים בהתנהלות מול הפיקוח טמון באופיו הבירוקרטי: בכל שנה הסטנדרטים משתנים ומופיעות "המצאות" חדשות, שהתאמות אליהן דורשות המון זמן, אנרגיה וכסף. בכל שנה מופיע מפקח אחר ששם דגש על דברים אחרים, ועל המערכת להתאים עצמה לגחמותיו. אפשר להניח שהדבר נובע מפחד של משרד החינוך מפציעות חלילה ומתלונות, שמוביל אותו להדק ולהחמיר את החוקים משנה לשנה. בשטח הדבר יכול להיראות כך: בשנה אחת מחליטים שיש להרים את כל שקעי החשמל לגובה מסוים, ובשנה החולפת משתנה הסטנדרט. בשנה אחת מחליטים שיש להתקין בחצרות דשא סינטטי (החצץ הנפוץ היום בפעוטונים הוא מאפיין ייחודי לקיבוץ) ובשנה החולפת נקבע שמשטחי גומי הם הסטנדרט החדש.

בתוך המציאות הזאת, נדרשת גמישות מחשבתית וגם לא מעט יכולות בין-אישיות ופוליטיות מצד הנהלת החינוך, כדי להצליח "ללכת בין הטיפות" ולקיים את הדרישות במקביל לשמירה על עקרונות ליבה של הקהילה. כיום, החוקים החלים עלינו בקיבוץ בתחום החינוך עדיין שונים מאד מאלו שבעיר, ומעניקים לנו חופש פעולה יוצא דופן. למשל: בגלל שאנחנו בתוך תחומי הקיבוץ אנו יכולים לצאת לטיולים ארוכים בלי מאבטח ובלי מלווה על כל 5 ילדים כפי שדורש החוק. בנוסף, הנהלת החינוך בראשות עדי בירנבוים מצליחה לשמר את קיומן של חצרות הגרוטאות, שהן נוהג מקומי שאינו מוכר באף סטנדרט של בטיחות או פיקוח. ממרום 6 שנות עבודתה של עדי בניהול חינוך הגיל הרך ברמת יוחנן, היא יודעת לבחור את המלחמות שלה - היכן ליישר קו מול הפיקוח, והיכן להפעיל שיקול דעת מקצועי ולקחת את ה"סיכון". כך למשל בחצרות הגרוטאות, שאליהן היא מביאה פיקוח חיצוני לצד גילוי ערנות גבוהה מאד שלה ושל הצוותים, או כאשר עמדה לנגד עיניה מטרה שתואמת את האופי והערכים של הקהילה, כמו קיום "יום יער" שבועי באחד הגנים.

חינוך הגיל הרך ברמת יוחנן עומד בתווך בין המדינה, למועצה, לקהילה, ובסופו של יום ישנן החלטות, לפעמים קשות, שיש לקבל. ישנן פריבילגיות רבות שהתרגלנו שהן חלק בלתי נפרד מהחינוך שלנו, ואנו מוכנים ללכת מעל ומעבר כדי להגן עליהן ולשמר אותן, אך כמובן לא בכל מחיר. שיקול הדעת הזה מופעל ברמה כמעט יום-יומית, וטוב יהיה שכהורים לילדי הגנים והפעוטונים, נכיר את מכלול השיקולים והאילוצים, וניקח אותם בחשבון.