משולחן העורכת / זוהר מור

חברות וחברים יקרים,

אנו עומדים בפתחו של חג הפסח, חג האביב והחירות, אך השנה המילים הללו מקבלות משמעות עמוקה ומורכבת מתמיד. כבר חודש ויותר שהמדינה כולה נמצאת במלחמה; השגרה המוכרת נעלמה, ובמקומה הגיעו ימים של דריכות, אזעקות ודאגה מתמדת. כאן בקיבוץ, אנו נערכים לחגוג את ליל הסדר סמוך למרחבים המוגנים – תזכורת חדה למציאות שבה אנו חיים, אך גם עדות לחוסן הקהילתי שלנו ולבחירה להמשיך ולקיים את המסורת גם בתוך הסערה.

העלון השבוע מהול בעצב ובפרידה. אנו נפרדים בכאב מחברתנו היקרה מרים שהם  ז"ל, אמא, סבתא ואישה אהובה, שהייתה חלק בלתי נפרד מנוף חיינו. ליבנו עם המשפחה , ואנו משתתפים בצער.

לצד הכאב, העלון מביא אליכם עשייה רבה ותוכן שנוגע ברוח ובחומר:

דיווחים מהשטח: תוכלו למצוא כאן את דיווחי ההנהלה מכרמי ינון ואמיר יבור, המעדכנים אותנו בפעילות המשק בימים אלו, ודוח מיוחד של חברת "פלרם" מאת המנכ"ל, אבישי זמיר.

שורשים וחזון: שיחה מרתקת עם חסי זית, המציע להקים מוזיאון קיבוצי שישמור את זיכרונות העבר עבור הדורות הבאים.

חוסן נפשי: ראיון חשוב עם הפסיכולוגית דר' לוטם פיינשטיין, שמעניקה לנו כלים מקצועיים והצעות להתמודדות עם התקופה הלא פשוטה הזו.

בתוך כל אלו, אנו עוצרים לרגע כדי לשמוח עם חברינו. ברכות חמות לבעלי ימי ההולדת של חודש אפריל, ואיחולי מזל טוב נרגשים לרגל הלידות והחתונות שנחגגו בביתנו. כל שמחה כזו היא עוגן של תקווה עבור כולנו.

נאחל לכל אחת ואחד מכם חג בטוח ושקט ככל שניתן. שנדע למצוא את הכוח בביחד הקהילתי שלנו, ושהאביב יביא אתו בשורות טובות.

    "בין נופי הבית לחירות שבלב –

   מאחלים אביב של שקט והתחדשות"

בית רמת יוחנן אבל ומשתתף בצערם של בני המשפחה

על מותה של חברתנו- מרים שהם ז"ל

שלא תדעו עוד צער!!

פרידה ממרים שהם – נורית פיינשטיין

המשוררת הברזילאית ססיליה מיירלס כתבה:

אֲנִי מֵתָה מִמָּה שֶׁיֵּשׁ בָּעוֹלָם,

מִמָּה שֶׁגָּמַעְתִּי, מִמָּה שֶׁשָּׁמַעְתִּי,

אֲנִי מֵתָה מִכֹּל מָה שֶׁיָּדַעְתִּי.

אֲנִי מֵתָה וּבִרְשׁוּתִי רַק

חֲבִילַת זִכְרוֹנוֹת אֲהוּבָה

זִכְרוֹנוֹת שֶׁאִבְּדוּ תִּקְוָה.

אֲנִי מֵתָה אֲחֻזַּת תַּדְהֵמָה

שָׁכַן לֹא חַשְׁתִּי בְּתוֹכִי

לֹא רֵאשִׁיתִי לֹא אַחֲרִיתִי.

אֲנִי מֵתָה: וְהֶקֵף הַמַּעְגָּל

קַיָּם, עוֹטֵף מִסָּבִיב, חָתוּם

וּבִפְנִים אֲנִי הַכֹּל וְלֹא-כְלוּם.

מרים ואחותה גדלו בסביבה יהודית מסורתית. את חינוכן קיבלו תחילה בבית ספר עממי יהודי שבו למדו עברית, יידיש, תורה ותפילה לצד לימודים כלליים בפורטוגזית, ואחר כך בתיכון ממשלתי. במרכז הקהילתי נחשפו לשירים בעברית וביידיש, שיחקו בהצגות ולמדו מוזיקה. בת 16 הצטרפה מרים לתנועת "הבונים" ובסיום בית הספר למדה שנה אחת בסמינר קתולי לגננות.

ב-1969, והיא בת 20, החליטה לעלות ארצה. היא נשלחה לאולפן בכפר הנשיא, קיבוץ של יוצאי בריטניה, וכך יצא, על פי עדותה, שבמקום עברית למדה שם אנגלית. לאולפן ברמת יוחנן הגיעה ב-1971, וכאן הכירה את בועז, הבכור לבית שהם, הקימה עמו משפחה והביאה לעולם את אופיר, ענבל ועומר ולקינוח – "בנות שתיים בּוּבּוֹתיים" – התאומות סיון וניצן, חמישייה קאמרית שהעמידה להם ברבות השנים, בלי עין הרע, 16 נכדים ונכדות.

את כל שנותיה ברמת יוחנן, בעבודתה הפורמלית ובזו ההתנדבותית, עשתה מרים בשירות החבר ובדאגה לרווחתו, בין באספקת פירות וירקות לאו דווקא בעונתם, ובין בטיפול ברגליים דואבות. "באופי שלי אני אוהבת לעזור" אמרה, "ושמחה בתרומה שלי. אני אוהבת את הוותיקים ובכלל אוהבת לעבוד עם אנשים".

בכל מקום שעבדה, כמו גם בביתה שלה, דאגה שהסביבה תהיה תמיד מסודרת, אסתטית, מטופחת ומזמינה, מבית ומחוץ.

היא התחילה בבתי הילדים ומשם כמו דילגה על פני חיים שלמים אל חדרי החולים.

"למרים שהם האחראית למקום יש חוש של יופי ומרגישים את זה בכל פינה…" כתבה מרים יניב, "בכל חדר וחדר מרגישים את הסדר והיופי.[…] היא בעלת בית נפלאה ומנהלת את חדרי החולים בתשומת לב ובמסירות. […] סדר וניקיון וטיפול מסור מלווים את החולים 24 שעות ביממה. מרים הצעירה יודעת כיצד לטפל בחולים ויש בה רגישות והבנה לצורכי החולים, ובפרט לצורכי החולים הקשישים. היא יודעת לעזור, לשרת ולטפל, מתוך הבנה מלאה עם הצוות הרפואי המסור שלנו".

תחנתה הבאה של מרים הייתה באקונומיה. במסגרת עבודתה שם הקימה ב-1984 את המרכולית, אשר החליפה את חלוקת המצרכים השבועית בחדר האחורי של האקונומיה והייתה בבחינת חידוש בעולם השירות לחבר בקיבוץ. גם אל העיסוק הזה התנדבה מרים באופן טבעי מתוך רצונה לעזור ולקדם את השרות לחברים.

ומשם – תחילה במקביל למרכולית ואח"כ במשרה מלאה – עברה לפדיקור, שם, העניקה משך שנים רבות טיפול מקצועי, מסור ורגיש לכפות רגליהם של חברים רבים ואפשרה להם עמידה איתנה ובטוחה על האדמה. אהבתה למקצוע הייתה בלתי מוסתרת והאכפתיות לחבר בשעת מצוקתו הורגשה במגע ידיה.

והיו בדרך גם ועדת קשישים וועדת בריאות… ואם טרם השתכנעתם שמדובר בשחקנית-נשמה, הייתם צריכים לראותה מעודדת מן היציע את בניה במשחקי הכדור-מים או רוקדת במסיבות פורים.

אבל אושר, כמאמר השיר הברזילאי, "הוא דבר חולף וכבר איננו, כמו האשליה של קרנבל", "כמו נוצה קלה ברוח", "כמו אגל טל בדשא" – ורק "העצב אין לו סוף".

סיימת, מרים, את חייך, עטופה ומטופלת ב"חמדת אבות", גלגולו הנוכחי של מוסד חדרי החולים שניהלת בעצמך בצעירותך. בסיום עבודתך שם, כתבת: "רציתי לתת לחולה את ההרגשה שגם שם, בחדרי החולים, אפשר להרגיש בבית. השתדלתי לתת יחס חם לחולה, הרגשה שהוא רצוי גם בהיותו חולה". הלוואי שכך הרגשת שם גם את בחולייך, גם אם לא יכולת לבטא זאת במילים.

מחבקים אתכם, בועז, אופיר, ענבל, עומר, סיון וניצן ואת כל המשפחה הגדולה. כמה היא אהבה כל אחד ואחת מכם והייתה גאה בכם. מקווים שתימצא לכם נחמה בזיכרונות הטובים שהותירה, מימים אחרים.

אמא / אופיר

מהיום הראשון שפקחתי את עיניי היה לי ברור שאת לצידי, מסביבי, מאחורי ומלפני בכל בחירה ומסלול שאבחר ללכת, כמו לביאה גאה שצועדת עם ראש מורם בתוך העשב הגבוה וצופה בגור שלה ממרחק סביר.

נכונה לכל קריאה!

תמיד נמצאת שם עם חושים חדים ואקסטרה דאגה שלא יאונה כל רע. סומכת על האינטואיציות החזקות שלך והאש הפנימית שכל כך אופייניות לך. הענקת לי, יחד עם אבא, ילדות והתבגרות עשירה, שמחה ואוהבת ובית חם שתמיד הרגשתי בו בטחון ותמיכה.

לימדת אותי, ובכל פעם הזכרת שהכי חשוב זו המשפחה, לפני הכול! ולאור זה גם חינכתם אותנו יחד, את ואבא לתמיכה וקשר חזק ומשמעותי בין האחים, עד היום.

אהבת את רמת יוחנן בכל ליבך והרגשת פה את הבית שלך, את המקום הבטוח, חלקת האלוהים הקטנה, עם הגינה המטופחת, האבנים המיוחדות, הפוטוסים המופלאים והבגוניות שלא ברור לי איך... הייתה ביניכם מין שפה מיוחדת שרק את והצמחים ידעתם לדבר, בעדינות, ברוגע ובהקשבה עמוקה, כל אחד קיבל את היחס, הנגיעה והליטוף שלו.

לצד זה ידעת להילחם ולשלוף ציפורניים (מטופחות ויפות, יש לומר..) בכל פעם שיצאת לטובת ילדייך או תפיסת עולמך. החל מאי הסכמתך לשיטת הלינה המשותפת והשארת פעוט קטן בלילה בפעוטון, ועד לויכוח על דיור זה או אחר לילדייך או החלטות אחרות עליהן נאבקת.

ליווית אותי יחד עם אבא לכל משחק כדור-מים אפשרי, לא משנה אם זה בטבעון ביום שישי ב 17:00 או בירושלים בשבת ב 21:00 בערב, תמיד אמרת: ״בועז... נוסעים!״ ואני למדתי עם הזמן גם להתגאות ולהעריך את התמיכה והכוח שזה נתן לי.

אהבת את החיים. לרקוד, לשמוח לאכול טוב, להתלבש ולהיראות מטופחת. טיילת יחד עם אבא במקומות רבים בעולם, אבל תמיד אהבת לחזור הביתה ולציין שזה המקום הכי טוב בעולם!

״אין כמו רמת יוחנן״ היית אומרת.

עם פרוץ המחלה הקשה הזו, הרגשנו כל יום איך את מאבדת את הקסם שלך ונשאבת פנימה אל החלל הגדול שנפער, ואקום אין סופי שלא יודע שובע ומשתלט על התודעה והנפש… ואבא לצידך, בסבלנות ובקבלה ובשקט בלתי יאמן, מחבק, מנשק, מוביל ונותן מקום למצב החדש שכל הזמן משתנה.

אבא, אתה דוגמא ומופת לנאמנות, לחברות, ולשותפות בדרך, ומקור של כוח בשביל כולנו.

אמא, אני שמח שאת חופשיה ויכולה סוף סוף לצאת מהעולם הפיזי ולהמשיך הלאה למרחבים חדשים ועולמות קסומים, ללמוד שפות חדשות ולעזור למי שיגיע עם ציפורן חודרנית ויצטרך טיפול אס-או-אס.

מבטיחים לשמור אחד על השנייה ולהיפך, ולעטוף את אבא עם כל השבט שסביבנו.

מילה אחרונה שהיא ראשונה לפני הכול... לכל צוות הגיל השלישי, לליאת שליוותה בתחילת הדרך והייתה קשובה וזמינה תמיד, לרחלי וצוות בית הסיעוד, כולם כאחד... הענקתם לאמא ולנו בית חם ועוטף ב-3.5 השנים האחרונות. אין לנו מילים שיכולות לבטא את ההערכה לטיפול המסור, הרגישות, המקצועיות והחמלה שהענקתם. אתם מלאכיות ומלאכים ונהיה אסירי תודה לנצח.

זכינו ללוות את אמא עטופה באהבה במיטתה, עד נשימתה האחרונה, ולצפות בה פורסת כנפיים.

יהי זכרך ברוך, אמא.

מתגעגע.

מרים – אישה ואמא נהדרת -מעיין שהם

הרבה זמן לא דיברנו מרים, למעשה שנים שלא שמעתי את קולך. המחלה הארורה תפסה אותך ותלשה לנו אותך מהחיים ומהמציאות, ומה שנשאר ממך היו ניואנסים קטנים וג׳סטות פיזיות שהיו רק חלק קטן וזניח מכל הווייתך,

רסיסים שהזכירו לנו את האישה שהיית.

כשהכרתי את אופיר הייתי בת 17, וכששאלתי אותו איך קוראים להורים שלו הוא ענה מירים ובועז.

חשבתי לעצמי מה מירים? איך אני אקרא לאמא שלו מירים, מה אני חברה שלה? אצלנו בפולניה זה מִרְיָם.

אז קראתי לך מרים פעמיים בערך, ואז הבנתי שאת ממש לא מרים את מירים – אישה תוססת, חמה, אופנתית, חרוצה ומעודכנת, אישה ואמא נהדרת.

כל פעם שהייתי מגיעה אליכם היית מקבלת אותי בשמחה גדולה וקוראת לי מעייני ככה שה-נון וה-יוד דבוקות ומתנגנות ומרימות לי כמו איזו קריאת עידוד. מעייני!

כמו מנטרה היית אומרת לי: ״את כמו בת בשבילי״, ואני עד עכשיו נפעמת ומשתאה מהפתיחות ומהפגנת האהבה הפומבית שלך אליי.

אני זוכרת איך דיברת בגאווה על משפחתך, החל מהמשפחה הענפה בברזיל הרחוקה - סיפרת וסיפרת על כולם. כל בני הדודות והדודים, הסבתות והסבים, ואני שהניגון בדיבור היה רחוק ונשמע לי כמו מוזיקה אקזוטית, גמעתי בצמא את השמות והסיפורים על רוזיניה ועל דודה מינדה, על טרזופולס וקופה-קאבנה. על החנות של ההורים בריו-דה-ז׳נרו, על ז׳אוניס, על פג׳ואדה קון אהוייס, על פרופה ועל סמבה.

כשטסנו לברזיל, אופיר ואני, לטיול אחרי צבא - הסיפורים שלך קיבלנו צבע, טעם ותנועה. השמות הפכו פנים ומקומות, ויכולתי להתחיל להבין מאיפה הגעת ומהם השורשים מהם צמחת ובגרת.

גם על סוּכּי וצפרירה היו לך המון סיפורים. דיברת עליהם בגאווה ובגעגוע, תמיד עם דמעה שפורצת מזווית העין ואיזו אנחת קרעכצן עמוקה וטובה.

היו לך עיניי רנטגן וידיים ירוקות, וכל מיני דרכים מסתוריות להזיז אנשים והרים. נלחמת עבור ילדיך שהיו מקור גאוותך וחינכת אותם למופת, אחד אחת. תמיד משפחתך הייתה מקור גאוותך, ויש לך הרבה במה להתגאות.

״הי מעייני למה אתם מחכים? אני לא רוצה להיות סבתא זקנה״ אמרת לי בערך מהיום שהכרנו, וכשהנכדים התחילו להגיע – וברוך השם הם הגיעו – התמלאת נחת.

אני חושבת שבסך הכול היית מאושרת בחלקך מרים. אני מבקשת ממך סליחה אם פגעתי בך באיזשהו אופן, סליחה על שלא יכולתי לראות אותך נתלשת לנו מהחיים. המחזה הזה היה עבורי חזק מידי וכואב מידי.

יש לי זיכרונות צבעוניים ומלאי חיים ממך, כמו זה שמלווה אותי בכל רגע של שפל בחיים.

קיץ. 16:00 אחרי הצהריים. בית משפחת שהם בשכונה הדרומית. את יושבת מול הטלוויזיה וצופה ב"היפים והאמיצים", אני יושבת לידך, את מעשנת סיגריה ארוכה, ובפעם המי יודע כמה רידג' נפרד מברוק. את מסתכלת אל הטלוויזיה ואומרת במלוא הכוונה והעוצמה: ״קדימה ברוק, תתלבשי, תתאפרי, תסתדרי ולכי תראי לו מה זה!״

אז קדימה מרים, עכשיו תורך, תתלבשי, תתאפרי תסתדרי ותראי להם שם למעלה מה זה – או יותר נכון – מי זאת מרים שהם.

אוהבת אותך,

מעייני שלך

אמא- שמחה, צוחקת, גאה ומאושרת- עומר שהם

תודה רבה לכולם שהגעתם ללוות את אמא בדרכה האחרונה, זה לא מובן מאליו ואני בטוח שאמא מאוד מעריכה את זה. אתם אפילו ברי מזל כי אם לא הייתם באים, אמא הייתה זוכרת לכם את זה וגם לא מגיעה לאירוע שלכם.

אני מס' 3 מתוך 5. קבלתי מאמא את העיניים הכחולות ואת הטמפרמנט החם. לימים נשארתי עם העיניים הכחולות, הפתיל הקצר למד להתארך אבל אני עדיין נחשב ה'רגשן' בחבורה. ככה זה דרום אמריקאים.

לאמא היה חוש הומור נהדר. היא אהבה מאוד לצחוק, ואנחנו נהנינו לעשות בבית חיקויים עד שכולם היו נשפכים מצחוק. אמא אהבה מאוד מוזיקה. שמחה ולרקוד ובכל הזדמנות הייתה מוצאת את ה'סיבה למסיבה'.

אמא הייתה שחקנית, מה שנקרא שחקנית טוטאלית. היא התביישה לעמוד על במה, אבל חיפשה בחייה את ההזדמנויות בהן יכלה להופיע. אמא ידעה לעמוד על שלה ולעשות את הדברים עם חן, ב'קלאסה'. היא אהבה להביא את עצמה לסיטואציה 'ביג-טיים'.

כשהייתה ילדה צעירה בברזיל, היא ואחותה הצעירה סבלו מהצקות של ילדים אחרים, בין היתר על רקע אנטישמי. וכשפעם אחת 'שרלי הלבנוני' הציק לאחותה, אמא תפסה אותו בחדר המדרגות, אחזה בחולצה שלו ואמרה לו: "עוד פעם אחת אתה אומר משהו או אפילו מסתכל לכיוון של אחותי ושלי – אתה תחטוף מכות", ואז הכניסה לו סטירה.

כן, תמיד בחן.

כשאמא ואבא היו נכנסים למסעדה ורואים שחלק מעיצוב המקום כולל מאזניים או קומקומים, אמא הייתה שואלת את בעל הבית: "מה המחיר של המאזניים?". הוא היה עונה: "גברת, זה לא למכירה זה חלק מהעיצוב". אמא רק חיכתה שיגידו לה את זה… היא הייתה מסבירה לו: " אני לא שאלתי אם זה למכירה, אני שאלתי אותך מה המחיר?" ברור לכם שבערב אבא כבר היה מפנה מקום במדף למאזניים החדשים או לקומקום או לאיזה כד.

אמא ואבא היו מגיעים תמיד למשחקי הכדור-מים של אופיר ושלי ואמא, שהייתה מגיעה לטמפ' רתיחה כבר ברבע הראשון, הייתה דואגת להגיד לשופט מה היא חושבת על השריקות שלו. בשלב מסוים היה השופט עוצר את המשחק ומרחיק את אמא, שהייתה נעמדת בכניסה לבריכה וממשיכה לעשן ולצפות במשחק, ולו בשביל 'לסמן' את השופט עד למשחק הבא…

או כשהיינו צופים במשחקים של נבחרת ברזיל בכדורגל, לאמא היה יוצא ה"אוהדת השרופה": חולצות, דגלים, שירים של ה'סלאסאו', עידוד בפורטוגזית, צעקות על השופט (שכנראה קיבל כסף מהצד השני כי מה פתאום הוא מוציא שריקה כזו נגדנו). נכון, כדורגל זה לא עניין של חיים ומוות – זה הרבה יותר מזה, בטח נגד ארגנטינה.

אמא ידעה תמיד לומר את הדבר הנכון, היה לה 'חוש לאנשים'. כל חייה חיפשה את האינטראקציה עם אנשים: מרכולית, פדיקור. אמא אהבה וכבדה מאוד את הקשישים בקיבוץ. מבחינתה זו הייתה שליחות אנושית להתייחס בכבוד לאדם מבוגר. בתפקידה בפדיקור הייתה אמא מזמינה קרמים לחברות הקיבוץ הוותיקות, וכשאלו היו מגיעים, היה צריך להביא להן את זה לביתן. ברור שמישהו היה צריך להתנדב. בכל פעם שזה קרה, הייתי אני מתנדב למשימה. תשאלו מה יצא לי מזה? היה לי 'קו חלוקה' לכל הקשישות בקיבוץ: פייגה, מרים לבוס, רחל גורדון, הנייה, אמא של שרהל'ה גינסברג… הבנתם. בכל פעם שהן היו מקבלות משלוח של קרמים, הן היו שולחות לאמא שי תודה: קופסת שוקולדים, עוגיות, כדורי שוקולד… אני באותן שנים שקלתי כמו 2 האחים הגדולים שלי יחד, ומאחר שלא מצאתי לנכון להחזיר הביתה קופסה עם כל השוקולדים, החלטתי שגם כמות סמלית מהקופסא יכולה לשמח אותם. ואני, שעל פניו עשיתי מעשה לא ראוי, הייתי חוזר הביתה ואמא הייתה שואלת: "נו, היה בסדר בונבון?" (על שמם של בונבוני השוקולד ששלחו לנו מברזיל, שגם אותם הייתי מחסל).

הייתי עונה: "בטח, תראי מה שלחו לך לאות תודה" וכשאמא הייתה רואה שאני כבר בקרתי בקופסא, הייתה מחייכת, קורצת לי ונותנת נשיקה. כי ככה זה אמא.

לאמא היה מאוד חשוב שחמישתנו, האחים, נשמור האחד על השני ונהיה בקשר טוב. אמא תמיד אמרה שכשחמישה עושים אגרוף – זה הדבר הכי חזק בעולם ואת זה אסור וגם אי אפשר לשבור.

בכל החתונות, בכל השמחות, תמיד אמא ואבא נותנים שואו על רחבת הריקודים. תנו לה בי-ג'יז, תנו לה סמבה, האירוע רק מתחיל להתחמם. ודיר-באלאק אם לא…

אמא, זה היה מסע מלא בצחוק ושמחה. המון אהבה חיבוקים ונשיקות על שתי הלחיים. אהבת את המדינה, אהבת מאוד את הקיבוץ, אהבת את החיים. ככה אני אזכור אותך תמיד: שמחה, צוחקת, גאה ומאושרת.

סבתא מרים – רום בשם הנכדים

שלום לכולם ותודה שהגעתם. חשוב לנו בתור הנכדים לספר על מרים גם מהזווית שלנו, על סבתא מרים.

סבתא מרים שכל כך אהבנו הייתה אישה שמחה ואנרגטית, שהקפידה לעבוד קשה מצד אחד אבל גם  להנות מהחיים ולחיות בדיוק כפי שרצתה מהצד השני. טיילה בארץ ובעולם, עבדה בענפי הקיבוץ ובפדיקור, והקימה משפחה גדולה ותוססת ביחד עם סבא היקר.

אני זוכר שכבר מגיל צעיר מאוד סבתא הייתה מדברת איתי לעומק, שואלת שאלות ומשתפת אותי גם בקשיים. כיום אני מבין שהייתה לה אינטליגנציה רגשית מפותחת, ושעצם הדיבור והחשיפה לזה מגיל צעיר עוררה אצלי חלק מהתכונות האלו.

היא הרשתה לעצמה לבכות מולנו, ונתנה לנו להיות חלק מהמסע והדרך שלה בעולם. היא תמיד דאגה להגיד לנו עד כמה אנחנו חשובים לה ושהיא חושבת עלינו המון ודואגת שיהיה לנו טוב.

היו לה כוחות עליונים. היא עשתה כשפים, האמינה באמונות תפלות וסמלים, ותמיד התפללה – בכל יום שישי – על כל אחת ואחד מבני המשפחה והקרובים.

אני מתגעגע אלייך, מתגעגע לצחוקים ולחיוך, לשובבות הזו, לשירים ולריקודים, לשוקולדים ולבונבונים בארון הסודי, למילה שזרקת בפורטוגזית ולמטבעות הלשון שהשארת לנו.

אני זוכר, שכשניני ואני היינו מגיעים אליכם הביתה, היית עושה לנו ככה עם האצבע ואומרת: ״בואו״ לוקחת אותנו לארונית, פותחת את הדלת וחושפת בפנינו את הממתקים והפינוקים האיכותיים, יורדת על הברכיים ושואלת? ״נו… מה תרצו? אבל אל תספרו לאף אחד!!״

אחרי שהיית בוכה היית שואלת אותי: ״רומצ׳יק רואים שבכיתי???״

כזאת היית – אייקון!

השנים האחרונות היו קשות. ראינו אותך דועכת מול העיניים שלנו, ולא האמנו שהאישה החזקה שאנחנו מכירים ואוהבים כבר לא תחזור לקדמותה, שהמצב רק ילך ויתדרדר.

יש בזה אולי מעט נחמה שלא היית עדה לשנתיים וחצי האחרונות במדינה שכל כך אהבת. זה היה הורס אותך לראות את כל הסבל והחורבן, והמלחמה הנוראה הזאת שהלוואי ותסתיים כבר, כמה ששנאת מלחמות!

היית אישה של שלום ושל ימים שקטים. הצלילות שלך אבדה בדרך, כבר לפני כמה שנים. הייתי בערך בן 13 ותכננו להנות מהחיים עוד הרבה. לא שכחתי את ההבטחה שלי אלייך, עוד בגיל 3, שאקח אותך ואת סבא לקניות ושנעשה חיים משוגעים כי פשוט אפשר.

זו הייתה הסיבה שלך להכול, וחיית את החיים עד הרגע האחרון. כשאהבת אהבת בכל ליבך וכשעשית עשית עד הסוף. ועכשיו הסבל הזה נגמר, די, זה הזמן שלך להמשיך הלאה במסע שלך.

להקת שאזאמאט אמרו:

״צריך לצאת שניה להתאוורר - לנשום עמוק ולשחרר״

היי שלום יקרה.

לידיעתכם החברים:

כל הדברים שנאמרו בהלוויות וכן דברים נוספים, נמצאים באתר ההנצחה של קיבוץ רמת יוחנן: "בצרור החיים". הכנסו לפי הכתובת: "בצרור החיים - רמת יוחנן" ובחיפוש על פי שם החבר תגיעו אל האוסף שלו.

בהצלחה.

ברכה לקהילה לקראת פסח תשפ״ו/ כרמי ינון ואמן צ'ולה

חברות וחברים יקרים,

"בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו" – גם בפסח הזה, חג החירות, אנו ממשיכים להילחם על חרותנו, על החופש לחיות בארץ שלנו בבטחה ובשלום.

לא קלה היא הדרך, נראה שכולנו מרגישים בכך. בין האזעקות, המקלטים והממ״דים, הילדים המפוחדים, ההורים המודאגים, בין הניסיון להחזיק שגרה במצב בו שום דבר אינו שגרתי – יש לנו את עצמנו. עם פריחת האביב ובפרוס הפסח השלישי שאנו חוגגים מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, מלחמת שאגת הארי עדיין מלווה אותנו ביומיום – חיילים ממשיכים להתגייס למילואים ולסדיר, הורים מלווים את ילדיהם למשימות מסוכנות, משפחות מילואימניקים נושאות בעול הכפול, ואנו כולנו חיים בתוך אי הוודאות.

ובכל זאת, בדיוק בתוך המציאות המורכבת הזו, אנו רוצים להפנות את המבט לטוב שאיתנו. כל כך הרבה אנשים משתדלים ועושים ככל יכולתם כדי להקל ולו במעט על המציאות המורכבת והדכדוך שלעיתים משתלט במחוזותינו.

בערב פסח זה, ברצוננו להודות לצוות המטבח וחדר האוכל, על השירות המופלא לו אנו זוכים מידי יום. לצוות התרבות על יוזמות הפגתיות על רחבת חד״א באזור המקלט. תודה גם לעובדים השכירים שמגיעים לעבודתם מידי יום.

שירותי הקהילה שלנו ממשיכים לפעול במסירות – הבריאות שדואגת לכולנו, החינוך שמפעיל מסגרות למרות המורכבות, הרווחה והדאגה לוותיקים והעזרה הסוציאלית. ענפי השירות שתורמים לרווחתנו ולשגרת החיים שלנו. צח״י ואנשי הביטחון שדואגים לביטחוננו השוטף, לתחזוקת המקלטים, ולכך שנוכל להמשיך לחיות פה בביטחון יחסי. כל אחד עושה את המיטב במקומו, וזו ברכה גדולה.

כקהילה, התברכנו ביכולת להיות אחד למען השני גם בזמנים הקשים ביותר. זו גם קריאה לכל אחד ואחת מאיתנו – להמשיך לתמוך אחד בשני, להתעניין, להקשיב, לפרגן, לעזור וגם לזכור שזה יסתיים יום אחד. השגרה תחזור, החיים יחזרו למסלולם, והאתגרים יהפכו לזיכרונות שנספר לבנינו.

לפעמים, מה שעוזר לנו ברגעים קשים זה לחלום מה נעשה כשזה יסתיים – איך נחגוג, מה נבנה, לאן נטייל, איזה פרויקטים חדשים ניקח על עצמנו. לא רק לשקוע במציאות הקשה, אלא גם לחשוב על העתיד שמחכה לנו. ויקטור פרנקל, בתוך התופת של מחנה הריכוז, דמיין את עצמו מעביר הרצאה לסטודנטים שלו על מה שהוא עובר, ובכך שמר על תקווה ועל משמעות. משה רבנו, ביציאת מצרים, לא רק הבטיח לעם שיצאו ממצרים, אלא אמר להם שעוד אלפי שנים יספרו את הסיפור הזה לבניהם. כך גם אנחנו – עוד שנים נספר על התקופה הזו, ועל איך התמודדנו. נשב איש תחת גפנו ותחת תאנתו, ונספר לבנינו על החוסן, על הסולידריות, ועל איך הצלחנו למרות הכול.

כבר בחג הפסח, נוכל לספר לילדינו על ההתמודדויות שעברנו כעם וקהילה. בואו ניקח על עצמנו בחג הזה להיות אנשים שזורעים אור, שמפיצים תקווה, שתומכים ונותנים כוח אחד לשני. לראות את הטוב שיש לנו, להעריך אותו, ולהמשיך לבנות את הקהילה שלנו גם בימים אלה.

אנו מאחלים לנו לימים טובים מאלה. שכל החיילים ישובו בשלום לביתם, שהמלחמה תסתיים על הצד הטוב ביותר, ושנזכה לשמחה, לחברות ולשלום ביננו.

חג פסח שמח, ושנה של התחדשות ותקווה.

כרמי ינון ואמן צ'ולה- מזכירי קיבוץ רמת יוחנן

מהנעשה במשק/ אמיר יבור

מזה מספר שבועות מתחוללת מלחמה באזורים קרובים ורחוקים לנו. חלק מהחברים מגויסים לשרות מילואים, חלק מבנינו נמצאים בחזית, כולנו תיקווה שמלחמה זו תסתיים בהקדם האפשרי, והשקט ישוב לאזורנו.

בענפי המשק החקלאיים העבודה נמשכת, וזה המקום להודות למרכזי הענפים ולצוותים אשר מבצעים את עבודתם באחריות ומסירות רבה, על אף הקשיים.

הפעולות בהן עוסקת הנהלה כלכלית בחודשים האחרונים:

אגירת אנרגיה – אנחנו מתקדמים, יחד עם "משק אנרגיה", בהקמת 2 מתקני אגירה באזור שמיר. עדין לא ברור באיזה מסלול נבחר להתקדם, הנהלה הכלכלית תקבל החלטה בקרוב, כאשר על הפרק שתי חלופות:

1. משק אנרגיה מקיימים את מתקני האגירה, אנחנו נהנים משכירות והנחות נוספות.

2. אנחנו מצטרפים כשותפים למשק אנרגיה, במקרה הזה יש השקעת בעלים.

כאן המקום להודות לישראל עוזרי וחגי לקח אשר מובילים את נושא האנרגיה והחשמל בקיבוץ, במקצועיות רבה.

אגרו וולטאי – פרויקט משותף למשק אנרגיה ולמשקי הגד"ש, בשטחי דמון. (פרויקט זה אושר אשתקד בהנהלה כלכלית ובאסיפה). עדין לא ברור באיזה מתווה סופי נתקדם, בשלב הזה אנחנו מתקדמים בכדי להשיג את האישורים הרגולטורים הנחוצים.

פלרם – סקירה על הנעשה בפלרם, תינתן ע"י אבישי.

שמיר 4 – הפרויקט לא מתקדם בקצב כפי שתוכנן. לאחר הפסח יגיע הנושא לדיון בהנהלה כלכלית.

תמ"ל 1024 השבת 74 דונם. קיבלנו מכתב השבה מרמ"י. שטח אבוקדו (מערבית ללול הסבתות), שטח זה יושב לרמ"י בחודש מאי.

פעילויות אשר נפגעות מהמלחמה: חוגי הרכיבה, עגלת קפה אשר איננה פעילה בתקופת המלחמה, ובנוסף, חלק מהיזמויות.

ממ"דים

בשנת 2021, מספר שנים לפני המלחמה, בנינו 38 ממ"דים בשכונה הדרומית, בנוסף, בשנת 2022 בנינו ממ"ד גדול בבית תות. לפני כשנה וחצי, לאחר דחיה של שנה, בנינו עוד כ- 18 ממ"דים בשכונה הצפונית. במקביל, הוספנו 6 ממ"דים בבתי קבע. פעולות אלו מאפשרות היום למשפחות רבות לוותר על הריצה למקלט.

לסיום, נאחל לנו, לבית רמת יוחנן, חג אביב שמח, בראש ובראשונה לבנינו ובנותינו אשר משרתים בסדיר ובמילואים, לחברי המשק העוסקים במלאכה בחריצות התמדה ומחויבות – חג שמח ושקט.

ובתפילה לימים של שקט ושלווה.

מהנעשה בפלרם / אבישי זמיר

שלום לכולם,

בשבוע שעבר פרסמנו את הדוחות הכספיים של פלרם תעשיות לשנת 2025, ואבקש לסכם כאן בקצרה את תוצאות השנה החולפת.

נתחיל במספרים: נכון ל־31.12.2025 החברה מעסיקה 1,759 עובדים בארץ ובעולם, פועלת באמצעות 9 אתרי ייצור ו־23 מרכזי שיווק והפצה.

בשנת 2025 הסתכמו הכנסות החברה בכ־1.726 מיליארד ש"ח, לעומת כ־1.868 מיליארד ש"ח בשנת 2024. הרווח התפעולי עמד על כ־227 מיליון ש"ח והרווח הנקי על כ־186 מיליון ש"ח.

פעילות החברה מחולקת ל־4 תחומים:

• פי.וי.סי פוליקרבונט

• עמדות מכירה ותצוגה (פלרם 4U)

• מוצרים מוגמרים לסביבת הבית (קאנופיה)

עיקר הירידה בפעילות לעומת שנת 2024 נבע משילוב של גורמים: התחזקות השקל מול מטבעות הפעילות, לצד ירידה בביקושים - בעיקר בפלח שוק ה-DIY, המושפע מהתנהגות הצרכנים ומהיקף ההשקעה בסביבת הבית. בנוסף, תנאי מזג האוויר והשפעות מאקרו־כלכליות תרמו להאטה, בעיקר בתחומי ה-PVC, הפוליקרבונט והמוצרים המוגמרים לסביבת הבית.

מנגד, תחום עמדות המכירה והתצוגה המשיך להציג גידול במחזור וברווח, בין היתר בזכות צמיחה אורגנית ושילוב של רכישות שבוצעו בשנתיים האחרונות.

במהלך השנה השלימה החברה שתי רכישות משמעותיות: רכישת "פרפקטה" בפולין, הפועלת בתחום עמדות המכירה והתצוגה ומחזקת את תחום פעילות החברה באירופה, ורכישת חברת "אייבל" באנגליה, בתחום הפוליקרבונט, הפועלת בפלח שוק פתרונות למבני ציבור. מהלכים אלו משתלבים בהמשך הרחבת הפעילות והעמקת סל הפתרונות של פלרם.

לצד הפעילות העסקית, החברה ממשיכה לחלק רווחים לבעלי המניות, עם חלוקת דיבידנד של כ־90 מיליון ש"ח.

מבחינה פיננסית, החברה מציגה יציבות: שיעור הון עצמי של כ־72%, עודף פיננסי נטו של כ־421 מיליון ש"ח, וללא ניצול בפועל של מסגרות אשראי בנקאיות. הפעילות ממומנת בעיקר מהון עצמי ומתזרים שוטף.

בימים אלו, על רקע מלחמת “שאגת הארי”, אנו ממשיכים לשמור על רציפות תפעולית, ומפעלינו ממשיכים לפעול למרות הקשיים. החברה נכנסת לתקופה סוערת זו כשהיא במצב טוב ויציב, ונכונה להתמודד עם האתגרים שעוד נכונו לנו.

ברצוני להודות לכל עובדי החברה על העבודה, המחויבות וההתמודדות לאורך השנה האחרונה, ובמיוחד לשי מיכאל שהוביל את החברה בארבע השנים האחרונות והביא אותה לתוצאות אלו.

חג חירות שמח ושקט.

אבישי זמיר

"לכל כלי יש סיפור": חזון המוזיאון של חסי זית

ראיינה: זוהר מור

ישבתי לשיחה מרתקת עם חסי זית, שבגיל 86, עם המון מרץ וניצוץ בעיניים, לא מפסיק לחלום ולתכנן עבור הקהילה שלנו. הפעם על הפרק: הקמת מוזיאון היסטורי-אינטראקטיבי ברמת יוחנן.

חסי, בגיל 86 ואחרי כל כך הרבה שנים בקיבוץ, למה כל כך חשוב לך שיוקם כאן מוזיאון דווקא עכשיו?

"ברמת יוחנן אין גבול לאפשרויות, אבל חסר לנו מקום שיראה את ההתפתחות שלנו – את ההתקדמות לצד ההיסטוריה. היום, חצי מאנשי רמת יוחנן הם לא מהמקום, וגם מי שכן, לא תמיד מכיר את מה שקרה פה, כמה מטרים מחוץ לבית. חשוב לי שיהיה מרכז שיציג לילדים, למבוגרים ולחברים את כל מה שיש לנו מלבד 'העומר' ו'חג המים': את ההיסטוריה של אזור שמיר, את קרב רמת יוחנן, את הקשר עם הדרוזים והבריטים, וענפים שלמים שהשתנו או נעלמו. זה הזיכרון שלנו.

אתה מדבר הרבה על ה"סליק" המפורסם שלנו כעוגן מרכזי. מה הופך אותו לכל כך ייחודי לעומת סליקים אחרים בארץ?

"הסליק שלנו הוא יחיד במינו בארץ, כי המנגנון שלו עדיין עובד! ברוב הסליקים שאני מכיר רק מראים לך פתח, אצלנו אתה רואה את התחכום של המנגנון שנבנה לפני 80 שנה במסגרייה פרימיטיבית. מעניין לדעת שאין שום תיעוד כתוב על המנגנון הזה; בזמנו דאגו להשמיד כל פיסת נייר, כדי שחס וחלילה לא תיפול לידי הבריטים. יש פה סיפורי גבורה ותחכום הנדסי שפשוט חובה לספר במקום עצמו, בצורה חיה ומוחשית."

מוזיאונים נתפסים לפעמים כמקומות של "כלים ישנים ומאובקים". איך אתה רואה את המוזיאון הזה הופך למשהו חי ומושך עבור הדור הצעיר?

"הבעיה היא לא בכלים הישנים, אלא באיך מציגים אותם. לכל כלי יש סיפור, והחזון שלי הוא לחבר לכל מוצג סרטון קצר של 15 שניות. במקום הסבר ארוך ומייגע, המבקר יראה סרטון אינטראקטיבי שיהפוך את הכלי לחי ומוחשי. זה מקצר תהליכים והופך את הלמידה לחוויה. אני מוכן שכל מי שרוצה לבוא, לעזור, לתמוך ולתת עצות – שיצטרף אליי. זה פרויקט של כולנו.

ההצעה של חסי זית לפתיחת מוזיאון מודרני – חומר למחשבה

יש בהנדסה משפט שאומר ששני קווים מקבילים לעולם לא יפגשו.

ואני מדבר דווקא על שני קווים שכן יפגשו, והתוצאה תהיה שאחד ועוד אחד שווה יותר משניים.

פעם בשנה אנחנו מציינים בחג המים שהשנה היא כך וכך שנים לעלייה על הקרקע של קיבוץ רמת יוחנן. חלק מאוכלוסיית רמת יוחנן אינם ילידי המקום. אין להם מושג על העבר ועל הסביבה, וגם לא על אירועים שקשורים עם רמת יוחנן (גם ילידי המקום לא סובלים מעודף מידע).

לדוגמא: קרב רמת יוחנן שנערך פה על הגבעות ויש לו חלק מכריע בשחרור חיפה במלחמת העצמאות.

בעקבות קרב רמת יוחנן, נכרתה בין הדרוזים ומדינת ישראל ברית,  והם הדרוזים גם משרתים בצה"ל, כמעט כמו כל אזרח במדינת ישראל.

החשיבות של הושה- מבחינה היסטורית. שם התחילו לכתוב את כל ספרות הקודש של עם ישראל ויש עוד תחומים וסעיפים רבים.

רמת יוחנן, כמו כל קיבוץ בגילו ומעמדו, רשאי, זכאי וחייב שיהיה לו מוזיאון רציני ומכובד כמו בהרבה קיבוצים, שיציג את העבר וההיסטוריה של המקום והסביבה, ואת כל האירועים שקרו במקום בעבר ובהווה.

ידוע שכושר ההקשבה של ילד וגם מבוגר במוזיאון רגיל הוא בין 30 שניות לדקה.

ההצעה: לפתוח מוזיאון מודרני שייעזר בפריטים ישנים והיסטוריים ובאמצעים חדשים, חדישים דיגיטליים.

יש כיום אינספור אמצעים ושיטות לתפוס את כושר הריכוז והקשבה של המבקרים.

נכון, זה עולה כסף כמו כל דבר. לאחר בירור, מסתבר שיש ברמת יוחנן הרבה כוחות מקומיים שניתן בעזרתם להוביל את הביצוע וגם לתמוך באותם כוחות מקומיים. יש לנו ארכיון שיש בו שפע חומרים מודפסים ומצולמים שרק מחכים למקום בזמן לפרסם ולהתפרסם.

יש רצון רב של עובדות הארכיון לשיתוף פעולה ולתצוגה, דרך תערוכות שונות ומתחלפות, על ענפים שהיו ואינם עוד ועל אירועים שונים בתולדות רמת יוחנן.

קו שני משני הקווים, שהולך ומצטלב עם הקו הראשון: לפני כחמש שנים הייתה התעוררות לחגוג את חג ה-90 ברמת יוחנן. מסיבות שונות הרעיון התמוסס ולא יצא לפועל. השנה, בחג המים, נחגוג 95 שנים לרמת יוחנן. למיטב ידיעתי לא מתוכנן שום אירוע לציון התאריך, חוץ מהכרזה בחג המים. כדי לא לפספס את התאריך וההזדמנות הצעתי: לאחד את שני הדברים, ושהאירוע המרכזי יהיה פתיחת המוזיאון. הנושא אמור לעלות במזכירות, אבל לדבריהם "יש 1001 נושאים יותר דחופים".

 כדי להגיע מוכנים לתאריך, צריך להתחיל לעבוד לא מחר, אלא אתמול ושלשום.

אם יש אנשים שהנושא קרוב לליבם ומוכנים להשתתף, מוזמנים לכל שיתוף פעולה כדי לקדם את הנושא.

יש כמובן בעיה של מקום. המקום מתאים ביותר הוא המחסן האדום (מחסן האופניים). זה מבנה בעל היסטוריה משלו, מהמבנים הראשונים של רמת יוחנן, קרוב לסליק ולגן המכונות החקלאיות שאמורים להיות חלק אורגני מהמוזיאון.

ידוע לי שיש על המבנה הרבה דרישות ותביעות, אבל צריך להחליט מהר כדי להתחיל מהר בעבודה. מצפה לשיתופי פעולה –

חסי זית

הטיפול החדשני שנדרש בעיקר עכשיו

מראיין נעם פלד דינסטג

לוטם גלעדי היא ד"ר לפסיכולוגיה קלינית ומטפלת מוסמכת בשיטת AEDP – טיפול חווייתי ממוקד רגש. בעבודתה היא מלווה נפגעות ונפגעי טראומה בגילאים שונים – מהגיל הרך ועד הגיל השלישי. בשנים האחרונות, ובמיוחד מאז פרוץ המלחמה, הצורך בטיפול מהסוג הזה הולך וגדל, והעבודה שלה מקבלת משמעות רחבה עוד יותר.

הציגי את עצמך בבקשה.

אני פסיכולוגית קלינית, אבל מכיוון שלמדתי בארה"ב עברתי מסלול הכשרה שונה משל פסיכולוגים שלמדו בארץ. אחרי שש שנים של לימודי דוקטורט, התמחות קלינית ורישיון בארה"ב, חזרתי לארץ להשלמת התמחות, במחלקה האשפוזית במרכז הרפואי רמב״ם. מאוד אהבתי את העבודה במחלקה, אך בקרב הפסיכולוגים הרגשתי "עוף מוזר", ומאוד לא התחברתי לגישת הטיפול הסטנדרטית שהייתה רווחת באותה תקופה. מאז בעצם הייתי בחיפוש מתמשך אחר גישת טיפול שתרגיש לי מתאימה לאופי שלי, ושגם תהיה אפקטיבית ומועילה למטופלים.

לאחר סיום שנת ההתמחות במחלקה האשפוזית, עברתי לעבוד בצוות של מרפאת משרד הביטחון ברמב"ם. שם מצאתי שילוב של גישות טיפול מגוונות ואינטגרטיביות, אליהן התחברתי יותר. במקביל לעבודה הקלינית במרפאת משהב"ט, לימדתי באוניברסיטת חיפה וברופין, והשלמתי את בחינת הרישיון של הפסיכולוגים הקליניים בישראל.

נשמע שקפצת ישר למים בהתמחות שלך.

כן, ההסתגלות הייתה לי מורכבת מכל הבחינות, אבל אחרי שעברתי את בחינת הרישיון בישראל יכולתי להתפנות לחיפוש כיוון מדויק יותר בתוך המקצוע שלי. אחרי ארבע שנים של עבודה אינטנסיבית במרפאת משהב"ט, עם מטופלים המתמודדים עם פוסט טראומה קשה מאוד, הרגשתי שאני זקוקה לשינוי ובחרתי לפתוח קליניקה, שזו בעצם תחילת היזמות שלי בקיבוץ. במקביל לקליניקה בקיבוץ, עבדתי גם כפסיכולוגית ב-ת.ל.ם. אורנים  ו"במרכז מיטיב לפסיכולוגיה חיובית", במרכז הבינתחומי הרצליה. במסגרת עבודתי במרכז מיטיב, העברתי סדנאות בפסיכולוגיה חיובית לצוותי מורים במקומות שונים בארץ. נהניתי מאוד מהנחיית קבוצות המשלבת העברת תוכן באופן אינטראקטיבי וחוויתי, והעיסוק בתכני הפסיכולוגיה החיובית, אשר ממוקדים בהגברת אושר ותפקוד מיטבי, היו עבורי משב רוח מרענן לאחר שנים של עבודה עם פוסט טראומה קשה.

תכני הפסיכולוגיה החיובית העשירו מאוד את העבודה הקלינית שלי, אך עדיין המשכתי לחפש אחר גישה טיפולית שתרגיש לי מתאימה ומדויקת עבורי. התעניינתי בתוכנית ללימודי פסיכותרפיה של הגל החדש במרכז הבינתחומי בהרצליה, שהציעה מגוון קורסים בגישות טיפול אינטגרטיביות, חדשניות ומבוססות מחקר.

אבל... במש"א בקיבוץ לא אישרו לי להירשם לתוכנית המלאה של בית הספר לפסיכותרפיה, וביקשו שאבחר קורס אחד. הקורס שהכי עניין אותי היה AEDP – טיפול דינמי חוויתי מואץ. הקורס הזה היה חוויה מדהימה ומשנה חיים ברמה המקצועית והאישית.

מאז שנחשפתי ל-AEDP בקורס הראשון שעשיתי בשנת 2019, אני מתמקצעת בגישת הטיפול הזו. בשנתיים בהן היינו בשבתון בבוסטון, בעקבות עבודתו של יובל, המשכתי ללמוד ולהתפתח ב-AEDP. ביולי 2025 עברתי בהצלחה את תהליך ההסמכה הרשמית  והוכרתי כ Certified AEDP Therapist ע"י המכון הבינלאומי ל AEDP בניו יורק. כיום אני מטפלת, מלמדת ומדריכה מטפלים אחרים בגישה הזו.

איך השיטה עובדת?

קשה מאוד להסביר את זה באופן כללי ובקצרה. כשאני מלמדת אני מביאה ציטוט מקורס מד״צים: "משחק לא מסבירים, משחק משחקים". כך גם בטיפול חווייתי ממוקד רגש, צריך לחוות ולהרגיש אותו, קשה לתאר אותו במילים.

AEDP (Accelerated Experiential Dynamic Therapy), זו גישת טיפול שפותחה ע"י ד"ר דיאנה פושה בניו יורק, והספר הראשון בגישה פורסם בשנתם 2000. זו גישה ממוקדת רגש, ומשלבת אלמנטים מטיפול חוויתי, התייחסותי, טיפול דינמי קצר מועד ורעיונות המבוססים על תיאורית ההתקשרות, מחקרים נוירופסיכולוגים, ורגשות חיוביים. זו גישה מכוונת שינוי וטרנספורמציה – הנחה בסיסית שבכל אדם קיימת נטייה טבעית לצמיחה וריפוי. הכוח הזה בתוכנו, ששואף להיטיב עימנו, שדוחף שנרגיש טוב יותר, הוא חלק שתמיד נמצא בתוכנו, אצל כל אדם, לא משנה כמה טראומות, אסונות ונסיבות חיים קשות האדם חווה.

מנגנון השינוי בגישת ה AEDP הוא חוויתי – רגשי ולא קוגניטיבי. אני לא עוזרת למטופל לשנות את המחשבות שלו על האירוע, אלא מאפשרת לו לחוות חוויה רגשית אחרת תוך כדי הפגישה, וזה מייצר את השינוי.

למשל, מטופל מספר לי: "אתמול בערב ממש התעצבנתי על הבן שלי כי הוא לא הקשיב לי כשביקשתי ממנו לכבות את המסך. אני לא מבין למה זה הוציא אותי כל כך משליטה."

בגישת טיפול סטנדרטית, אפשר היה להישאר ברמה של הסבר או ניסיון להבין ״למה״ המטופל הגיב באופן הזה. אפשר היה ללמד את המטופל טכניקות ויסות, ניהול כעסים אבל ב-AEDP אנחנו רוצים דווקא להיכנס אל תוך החוויה הרגשית של המטופל ברגע המסוים הזה. ולכן אני אזמין אותו ממש להאט את הקצב, ולשים לב לגוף שלו ולרגש שלו עכשיו תוך כדי שהוא מספר לי.

כמטפלת AEDP אני שמה לב למה שהמטופל מספר לי, אבל יותר מזה אני ממוקדת ברגש שעולה תוך כדי שהוא מספר לי על האירוע, ובביטויים הרגשיים שמתבטאים בגוף תוך כדי השיחה (רעד בקול, בליעת רוק, נשימה שטוחה או עמוקה, חריקת לסת, דמעות). לכן גם הפגישות מצולמות בווידאו, כי יש כל כך הרבה ניואנסים בתוך האינטראקציה שצריך לשים לב אליהם, וזה גם מה שמאוד מעמיק את הלמידה וההדרכה. אגב, זה האופן בו גם פותחה הגישה – מטפלים ישבו וראו מה הופך פגישות טיפוליות לאפקטיביות, ועל בסיס זה פיתחו את ההתערבויות ואת המסגרת התיאורטית. זה עוד משהו שאני מאוד אוהבת בגישה הזו, שהיא התפתחה על בסיס צילום ובדיקה מה עובד בטיפול ומוכח כאפקטיבי. הגישה גם מגובה במחקר בנוירופסיכולוגיה, בהובלת שינוי, ומחייבת עמדת מטפל חמה, קרובה, תומכת וממוקדת בכוחות הריפוי ובמוטיבציה לשינוי שנמצאת תמיד בתוך כל אדם. הנחת יסוד משמעותית נוספת של גישת ה-AEDP היא שמצוקה נפשית משמעותית נגרמת לא בהכרח מהאירוע הטראומטי עצמו, אלא מתחושת הלבד (Aloneness) ומרגשות כואבים של אשמה ובושה שעשויים להתפתח כתוצאה מאירועים טראומטיים. לכן, הגישה הטיפולית מחייבת אותנו כמטפלים להיות בעמדה מאוד אנושית, חמה, ולא שיפוטית, כדי ליצור חוויה של יחד, של הפגת חווית הבושה והפגת חווית הלבד של המטופל (Undoing Aloneness) .

אם נחזור לדוגמה של המטופל שיוצא משליטה על בנו אתמול בערב, אני יכולה לאפשר לו בתוך הפגישה לתת ביטוי לרגש שנמצא מתחת לכעס, כמו חוסר אונים, כאב או השפלה. כשהחיבור לרגש בתוך הפגישה נעשה דרך תשומת לב לתחושות הגוף, זה מאפשר חיבור לחוויות שלא בהכרח היינו חושבים עליהן אם הייתי שואלת את המטופל באופן קוגניטיבי "למה אתה חושב שיצאת משליטה ברגע הזה או מתי אתה זוכר שחווית חוסר אונים".

כשמתאפשר לנו לגעת ברגש העמוק ולאפשר לו ביטוי מלא בתוך הפגישה, החוויה היא כמו של ״גל״, הרגש מתעצם מאוד ואם אנחנו נשארים איתו ומאפשרים לו להשלים את התגובה הטבעית שלו – להשלים את הגל, אז נראה שהמטופל יחווה הקלה ורגיעה. זו חוויה מדהימה שמפתיעה אותי כל פעם מחדש, לראות מטופלים חווים רגשות מאוד קשים בעוצמה, ובמקום לנסות להרגיע אותם או לווסת את הרגש, אנחנו דווקא נשארים איתו עוד, ולאט לאט המטופל חש הקלה ורגיעה. בשלב זה אני מזמינה את המטופל לשים לב לאיך מרגישה ההקלה בגוף, ופעמים רבות תחושות הגוף איתן התחלנו את הפגישה, כמו אגרופים קפוצים או מועקה בחזה, משתנות, והמטופלים מדווחים על תחושה של חמימות, משהו פחות כבד, נשימה טובה יותר.

בעצם, מאז שהתחלתי עם AEDP , היזמות שלי היא העבודה בקליניקה עם מטופלים מבוגרים, ובשנים האחרונות אני גם מדריכה מטפלים אחרים שלומדים ועובדים בגישה הזו.

אחרי ה-7.10, המדריכה שלי נטע עופר שהיא מטפלת ומדריכה מוסמכת ב-AEDP אבל גם פסיכולוגית חינוכית מומחית בטיפול בטראומה בגיל הרך, יחד עם עוד שתי פסיכולוגיות מדהימות מומחיות בתחומים האלה נעמה קרויזר ועינת שקד, הקימו עמותה שנקראת "מדברים ביחד – הורים וילדים".

מיד לאחר ה-7.10 הן טסו למלונות באילת, והחלו לטפל במשפחות של יישובי העוטף. הן פיתחו מודל חדשני לטיפול בטראומה בילדים בגיל הרך. תוך כדי העבודה שלהן בשטח הן התחילו להכשיר אותנו, מטפלות נוספות מקהילת ה-AEDP ומטפלות CPP (טיפול בטראומה בילדים בגיל הרך). במסגרת ההכשרה של מדברים ביחד, התחלתי בנובמבר 2023 לטפל במשפחות של קיבוץ נחל עוז שפונו למשמר העמק. עם חלקן אני ממשיכה בטיפול עד היום.

אז בגדול, רוב העבודה שלי היא טיפול פרטני במבוגרים, הרבה מאוד טראומה, מילואימניקים ומשפחותיהם, ועדיין ממשיכה גם ללוות כמה משפחות של נחל עוז. אני עובדת עם אנשים מהאזור שלנו (לא מרמת יוחנן) וגם הרבה מאוד בזום עם אנשים ממקומות שונים בארץ. חלק גדול מהעבודה שלי כרוך גם בלמידה מתמדת, הדרכות עם מורים ומדריכים מארה"ב, צפיה בקטעי וידאו מתוך הפגישות, קריאת ספרות מקצועית, ובשנתיים וחצי האחרונות גם המון-המון בירוקרטיה, בכתיבת מכתבים לביטוח לאומי ומשרד הביטחון עבור מטופלים.

איך מגיעים אליך?

יש לי דף מטפל באתר "בטיפולנט", אבל יש הרבה הפניות אישיות מקולגות או ממטופלי עבר. בשנים האחרונות אני גם מדריכה בגישת AEDP אז יש הרבה מאוד פניות של מטפלים שרוצים הדרכה ספציפית בגישה זו. אני נוסעת לתל אביב כל שבוע, במיוחד כדי להיות חלק מקבוצת מטפלות שלומדות ומודרכות בגישה הזו, וחשוב לי מאוד להנגיש את ה AEDP גם למטפלים כאן בצפון, במיוחד עכשיו שזה כל כך רלבנטי לעבודה שלנו עם כמויות הטראומה שאנחנו חווים.

במאי 2024 ארגנתי הכשרת AEDP לקבוצה גדולה של מטפלים מהצפון, ומאז ארגנתי כאן עוד 3 הכשרות המשך שהתקיימו כאן בקיבוץ. בהזדמנות זו, חשוב לי להודות מכל הלב לחברי הקיבוץ שעזרו לי להרים פה את ההכשרות האלה: כרמל דרור עם הפאב, מירי פיינשטיין עם המכון להווי ומועד, מרים וייס עם ספריית ילדים, אתי נצר עם בית הנצחה, לנה עם אירוח הקבוצות בחדר האוכל, רום שחר ויובל שלוסברג עם העזרה בהגברה. וגם, חשוב לי מאוד להודות לחגי לקח שמלווה אותי מתחילת היזמות ומאוד תומך בהמשך הלמידה וההתפתחות המקצועית שלי.

בשנים האחרונות מה שאת עושה הפך מאוד רלוונטי להתמודדות עם אירועים גדולים וקשים. אני גם תוהה עד איפה מגיע הצורך בטיפול, כי כל מי שנמצא בישראל הוא עדיין בטראומה בפוטנציה. איך את יכולה לעזור להתמודד עם האתגרים האלה?

הגישה שבה אני עובדת ממוקדת בלאפשר למטופל להרגיש רגשות שלרוב אנחנו לא מאפשרים לעצמנו להרגיש. זה באמת אתגר לא פשוט כשמדובר ברגשות קשים כמו כאב על אובדן, אימה או עצב עמוק. ההכשרה וההתמקצעות שלי בגישה, כולל היותי מטופלת בעצמי בגישה הזו, נותנים לי את הכלים להיות נוכחת עם מטופלים גם בתוך עוצמות חזקות מאוד של רגש.

לכולנו יש מנגנונים בריאים שעוזרים לנו לווסת רגש חזק. אירועי חיים גם מלמדים אותנו מה מותר ומה אסור לנו להרגיש ברגעים מסוימים או מול אנשים מסוימים. יש משפחות שאצלן אסור לבטא כעס או אי-הסכמה, ומשפחות אחרות שאצלן כעס הוא רגש מאוד מקובל, אבל ביטוי של עצב או פגיעות אסור בתכלית האיסור. אנחנו לומדים את הדברים האלה מאוד מהר, וכך אנחנו מפתחים את אסטרטגיות ההתמודדות שעוזרות לנו לשרוד בצורה הטובה ביותר בתנאי החיים הקיימים.

אנחנו פונים לטיפול פסיכולוגי כשמשהו באסטרטגיות ההתמודדות הטבעיות שפיתחנו לאורך החיים כבר לא עובד לנו, והרבה פעמים זה מצב שקורה בעקבות משבר. לכן טיפול שממוקד ברגש, ומאפשר למטופל לגעת ברגש שנמצא לו בלב ובגוף אבל הוא לא העז באמת להרגיש את זה, הוא מאוד חשוב, במיוחד כשאנחנו מדברים על טראומה.

במובן הזה, חשוב לי ממש להדגיש שהדבר הוא סופר חשוב גם עבור ילדים ואפילו תינוקות. הרבה אנשים חושבים שילדים צעירים ותינוקות לא מבינים מה קורה וחוששים לתקשר ולהסביר להם את המצב, מתוך רצון להגן עליהם, אך האמת הפוכה לגמרי. אחת המשפחות שטיפלתי בהן אחרי ה-7.10 סיפרו שכשהם היו בממ"ד שעות ארוכות, תוך כדי רעשי בומים מטורפים וצעקות בערבית, הם הסבירו לילדה בת ה-4 שלהם שהרעש שהיא שומעת הוא ילדים שבועטים בכדורגל על הבית. אלה הורים מקסימים עם כוונות מיטיבות, שניסו לגונן על הבת שלהם בדרך שהם חשבו שהיא הכי טובה, וכמובן גם הם עצמם היו בחוויה של אימה וסכנת חיים נוראית. בטיפול התאפשר לנו להבין שזה לא באמת מגן על הילדה, אלא מגביר את הסטרס, כי יש פער מטורף בין מה שהילדה מרגישה בגוף שלה וקולטת בחושים שלה, לבין מה שהיא שומעת מההורים. הפער הזה רק מגביר את המצוקה שלה וגם יוצר שבר באמון בינה לבין ההורים.

זה מאוד רלבנטי גם לנו, לכל מה שאנחנו עוברים בקיבוץ בשבועות האחרונים ובכלל מאז ה-7.10. שלחתי גם כאן כמה פעמים הפניות להרצאה ולסרטי הדגמה של "מדברים ביחד" על שיח עם ילדים צעירים ותינוקות. למשל, אנחנו רוצים לשים לב יחד למה שקורה בלב ולמה שקורה בגוף בזמן אזעקה או אחרי אזעקה:  "אני רואה שהלב שלך דופק ממש-ממש חזק, והאוזניים שלך שומעות רעשים חזקים, זה בטח מאוד לא נעים, זה אולי אפילו מפחיד. הלב החכם שלך ממש-ממש צודק כשהוא מפחד. אני כאן איתך, אני מחבקת אותך, אנחנו בממ״ד או מקלט ששומר עלינו". מעבר לפחד עולים עוד רגשות שהרבה פעמים אנחנו לא מתייחסים אליהם: "אני רואה שאתה ממש כועס שהפסיקו לך את הכדורגל באמצע וצריך לרוץ למקלט, אתה בטח כל כך מאוכזב שקטעו את האימון, זה באמת מאוד מעצבן". הרבה פעמים יש לנו נטייה להסיח את הדעת של הילדים, במקום לתת ביטוי לרגש האמיתי שנמצא להם בלב. למשל להגיד לילדים  שנכנסים לממ"ד לעשות מסיבת פיג'מות בלי להסביר באמת מה קורה ובלי אפשרות של לדבר על מה באמת הם מרגישים, זה פחות טוב.

זה לא אומר שאי אפשר לעשות כיף ולשמוח בממ״ד – ברור שאנחנו רוצים להנעים את הזמן ולהקל כמה שאפשר על ההתמודדות, אבל אנחנו רוצים גם לאפשר שיח ישיר על הרגשות הלא נעימים שנמצאים לילדים ולתינוקות בלב, וגם לראות יחד איך להקל עליהם: "הלב שלך דופק ממש חזק כשאתה שומע את הצליל של ההתרעה, וזה הכי מובן בעולם, כי זה באמת מפחיד, אבל בוא נלך יחד לממ״ד ונבחר משחק או שנתחבק חזק ונראה אם זה עוזר קצת ללב שלך להרגיש יותר רגוע".

את ממליצה לתווך את מה שקורה, אבל מה אפשר לתווך מתוך מציאות כזו קשה?

מה שנותן לילדים ביטחון, זה להרגיש שיש להם הורים שרוצים ויכולים לשמוע מה הם מרגישים, גם אם אלה רגשות לא נעימים. למשל: משפחה שבה האבא במילואים והילדה מאוד דואגת לו, אולי היא תוכל להגיד לאמא שהיא דואגת לאבא, אבל הרבה פעמים יהיו לה עוד רגשות בלב שיותר קשה לבטא. למשל: ״יכול להיות שבלב שלך, ליד הדאגה לאבא, יש גם כעס על זה שהוא במילואים והוא לא כאן איתך לחבק אותך כשאת כל כך מפחדת בממ"ד?״. אולי היא כועסת על אמא, שמאז שאבא הלך למילואים היא עסוקה עם האחים הקטנים ואין לה זמן אליה. אלה רגשות שהילדה נשארת איתם לבד בלב שלה, והם יוצרים מצוקה גדולה. מצוקה נגרמת לא רק מהטראומה עצמה, אלא גם מהתחושה שאני נשארת לבד עם הרגש, ואני לא יכולה להגיד לאמא ״אני כועסת על אבא כי הוא הלך למילואים ואת רק עם האחים הקטנים ואין לך בכלל זמן אליי״. אם תהיה לי אוזן קשבת ויכולת לבטא מה באמת הרגשתי זה יכול מאוד לעזור.

ובתור אמא לשלוש בנות, ברור לי לגמרי שלא תמיד יש לנו כוח ופניות לשיח רגשי עם הילדים, על אחת כמה וכמה, במשפחות שבהן אחד ההורה במילואים או בעבודה אינטנסיבית מחוץ לבית. אבל כן חשוב לי להדגיש את החשיבות של שיח פתוח וישיר עם ילדים ותינוקות, ושיח כזה יכול להיות גם רגע ממש קצר של 2-3 דקות בכל פעם שמתאפשר. עצם זה שאנחנו מתעניינים ברגשות של הילדים ומזמינים אותם לשתף אותנו, ולא מנסים להגן עליהם ע"י הימנעות משיח איתם או ע"י אמירות כלליות כאלה של "אין מה לדאוג, אין ממה לפחד", זה משמעותי מאוד.

עוד משהו שחשוב לזכור בעניין תיווך המציאות הוא לשים לב שאנחנו מסבירים לילדים את המציאות באופן שמותאם לגיל שלהם. שיח עם ילד בן 3 על המצב, ייראה שונה משיח עם ילדה בת 6. לכן, ממש חשוב שנשים לב עד כמה שאפשר שהילדים לא יהיו חשופים יתר על המידה לערוצי החדשות ורשתות חברתיות. במידה וכן הייתה חשיפה לידיעות או לתמונות קשות בחדשות, חשוב שנתייחס לזה באותו אופן: "אז מה הלב שלך הרגיש כשראית בטלוויזיה את התמונה של הבניינים שקרסו מהטיל...".

הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות בשביל הילדים שלנו, זה להיות בנוכחות כמה שיותר פתוחה וישירה איתם, להתעניין במה הם מרגישים ולהזמין אותם להגיד לנו גם דברים שהם חושבים שאולי יפגעו בנו או אפילו יכעיסו אותנו. לילד יותר קטן אני יכולה לתת אופציות: ״הלב שלך דפק ממש חזק והאוזניים שלך שמעו כל בום שהיה בחוץ, יכול להיות שהרגשת פחד?״. זה גם יכול להיות דרך משחק, אבל זה חייב להיות אמיתי. אנחנו לא יכולים להגיד להם מתי זה ייגמר, אנחנו לא יכולים להבטיח ששום דבר רע לא יקרה. אנחנו יכולים רק להבטיח שאנחנו כאן איתם, שאנחנו שומרים עליהם, שאנחנו מאוד רוצים לשמוע כל מה שהם מרגישים בלב. זה חשוב תמיד, ואף יותר אפילו בתקופה הזו שבה רבים מאיתנו מתמודדים עם עומס רגשי מתמשך – תינוקות, ילדים ומבוגרים כאחד – היכולת הזו להיות עם הרגש, ולא להישאר לבד אתו, הופכת למשאב משמעותי של חוסן, עבור הפרט והקהילה כולה.

ברכות

קול ששון וקול שמחה

ברכת מזל טוב לדביר מיכאל וליוסף דויד לחתונתם.

ברכות ואיחולים לכל המשפחה.

מזל טוב !

לעינת ורם גל להולדת הנכדה

בת לקורל וענבר גל, אחות להילי

ברכות לכל המשפחה

הרבה בריאות ואושר!!

מזל טוב לילידי חודש אפריל

"בתוך הסערה, האור תמיד מוצא דרך לפרוח. פסח של יחד"

משתתפים בצערם של משפחת יבלונקה המורחבת-

יבלונקה, יובל, אשד

על מות אחיהם הבכור יאיר יבלונקה ז"ל

בית רמת יוחנן

משתתפים בצערו של חברנו

שחר יופיטר ובני המשפחה

על מות אביו יעקב יופיטר ז"ל

בית רמת יוחנן

משתתפים בצערה של חברתנו

טלי גולן ובני המשפחה

על מות אימה  ציפורה בריטנר ז"ל

בית רמת יוחנן

מה נשתנה

אודי פלד

מה נשתנה הלילה הזה מכול הלילות?

שליל סדר רגיל אנו מחסלים בהַלֵל ונִרְצָה,

הלילה הזה אנו מסיימים בּבּוּם טיל וּפְצָצָה!

כן, מה נשתנה הלילה הזה מכול הלילות?

שבכול הלילות נפרדים בלילה-טוב ונשיקה,

הלילה הזה ממתינים חבוקים ליללת אזעקה.

מה עוד נשתנה הלילה הזה מכול הלילות?

שבכול הלילות אין מתעוררין ולו פעם אחת,

ובלילה הזה כבר רצתי שתי פעמים למקלט!

אז מה נשתנה הלילה הזה מכול הלילות?

שבכול הלילות אנו מסובין בין ביחד, בין לבד,

הלילה הזה הלילה הזה כולנו מסובין-בממ"ד!

לקבלת עותק מודפס או דיגיטלי של עלון "ברמה"

barama2@kry.co.il

*****************************

תוכן המודעות המתפרסמות בעלון הינו באחריות הכותבים

בלבד, העלון הינו הפלטפורמה להצגתן בלבד

**************************************

עריכה, עיצוב והפצה: זוהר מור

צילומים: צח גפן

הגהה: אודי פלד