משולחן העורכת/ זוהר מור

חברות וחברים יקרים,

עלון מספר 2007 מגיע אליכם בימים שבהם המציאות ממשיכה לאתגר אותנו. בין אזעקה ליירוט, כשהלב דרוך והמתח הביטחוני נוכח בחיינו, אנחנו מנסים למצוא את העוגנים בשבילי הקיבוץ ובעשייה היומיומית שלנו. דווקא עכשיו, המילים הכתובות והסיפורים שלכם, הם אלו שיוצרים תחושה של בית ושפיות בתוך הסערה.

העלון השבוע משקף את השילוב המיוחד של חיינו – בין ניהול הקהילה לבין הקולות האישיים שמרכיבים אותה:

על סדר היום: בעלון זה תוכלו לקרוא החלטות וסיכומי הנהלה, המעדכנים אותנו בנושאים החשובים שעל שולחן המזכירות.

השראה בחורף: אנו ממשיכים לצלול אל תוך עולמם של המרצים שלנו מערב ה-TED של אוניברסיטת החורף. השבוע, שני חברים נוספים משתפים אותנו בתובנות ובסיפורים שהביאו אל הבמה. הראיונות הללו מאפשרים לנו להכיר קצת יותר לעומק את האנשים שצועדים איתנו בשבילים.

הרוח היזמית: בפינת היזמויות העסקיות שלנו, אנו שמחים לארח לראיון את יהב קוזצ'י ונועה בן צבי. זהו רגע של גאווה למראה יזמות וכישרון הצומחים כאן, אצלנו בבית.

מבט מהצד: אל תפספסו את הטקסט של אודי פלד, שכתב לנו פרפרזות מחודדות ומעוררות מחשבה על הקיבוץ ועל החיים בו.

מזל טוב וברכות: בתוך כל המורכבות, אנחנו לא שוכחים לחגוג את החיים עצמם. שלל ברכות חמות לחוגגי ימי ההולדת של חודש מרץ, ואיחולי מזל טוב נרגשים לתינוקות החדשים שהצטרפו למשפחתנו השבוע. כל חיים חדשים הם קרן של אור ותקווה גדולה עבור כולנו.

מאחלת לכולנו סוף שבוע שקט במיוחד, רגוע ומנחם.

שלכם, זוהר

ראיון עם מאיה שגיא - 

משפטנית בלשכת סגן הרמטכ"ל/ זוהר מור

בעלון הקודם סיפרתי שבמסגרת אוניברסיטת חורף שהתקיימה השנה בקיבוצנו, השתתפתי בערב ה- TED של ארבעה חברים וחברות מהקיבוץ והיה פשוט מעולה! בין היתר, נהניתי מאוד לשמוע את מאיה מספרת על התמחותה כמשפטנית בלשכת סגן הרמטכ"ל. מאיה משתפת מסבירה על פועלה.

קצת עליך: לטובת מי שאולי פחות מכיר, ספרי לנו בכמה מילים על המסלול שלך בקיבוץ ובחוץ ובמה את עוסקת ביומיום?

"אני בת 41, חברת קיבוץ מזה כשלוש שנים (לפני כן גרתי בקיבוץ בשכירות וקודם לכן בתל אביב). עזבתי את הקיבוץ בתקופת לימודי המשפטים, ולאחר סיומם התמחיתי בסנגוריה הציבורית הארצית. בהמשך חזרתי לשירות צבאי בסנגוריה הצבאית, יצאתי לקורס קצינים בגיל 30, ושירתי כסנגורית בפיקוד הדרום ובזרוע היבשה. ב-2018 קודמתי לתפקיד סנגורית מחוזית בפיקוד הצפון וחיל הים, ואז גם חזרתי לקיבוץ.

כמה חודשים לפני המלחמה התחלתי את תפקידי הנוכחי:  ממונה על המענה לגופי ביקורת חיצוניים בלשכת סגן הרמטכ"ל. המשמעות היא לתכלל את עבודת צה"ל מול משרד מבקר המדינה ומבקר מערכת הביטחון. עיקר העבודה היא מול מבקר המדינה, שיכול מכוח החוק לבקר כמעט כל גוף ציבורי – למעט הכנסת, החלטות שיפוטיות, ופעולות של נשיא המדינה."

הזרקור של ההרצאה: למי שפספס – מה היה המסר המרכזי שחלקת עם הקהל על הבמה?

"דיברתי על מהות הביקורת ועל המורכבות שלה בזמן מלחמה. העבודה שלי כוללת ליווי של תהליכי ביקורת מרמת השטח ועד לגיבוש 'טיוטת דוח' והמענה הצה"לי עליה. ביום-יום, הביקורת בוחנת אם גוף שקיבל משימה משתמש במשאבים שהוקצו לו למימוש אותה משימה. זה נשמע פשוט, אבל המשמעות רחבה מאוד.

המסר המרכזי שלי הוא שביקורת היא כלי קריטי לשיפור, אבל היא חייבת להיעשות בצורה מקצועית וערכית. בתקופה האחרונה אנחנו מתמודדים עם סוגיות מורכבות, כמו ההחלטה של מבקר המדינה להסיק מסקנות אישיות נגד בעלי תפקידים תוך כדי לחימה, מבלי לתת להם תמיד את הזכות הבסיסית להשמיע את קולם. בעיניי, ביקורת לא מקצועית עלולה לגרום נזק במקום להביא לתיקון."

מאחורי הקלעים: למה חשוב להביא את הנושא לקדמת הבמה של הקהילה שלנו?

"חשוב לי שאנשים יבינו את המנגנונים שפועלים מאחורי הקלעים של הצבא והמדינה. לפעמים נדמה שביקורת היא רק דוח יבש, אבל יש לה השלכות אדירות על השם הטוב של אנשים ועל היכולת של המערכת לתפקד. בתור מי שהייתה סנגורית, כואב לי לראות פגיעה בזכויות של אדם – לא משנה מה תפקידו או מה חלקו באירועי השבעה באוקטובר. לפני שקובעים שמישהו כשל, חובה לשמוע אותו. זהו סטנדרט מקצועי וערכי שחייב להישמר גם, ואולי במיוחד, בעתות משבר."

החוויה על הבמה: איך זה הרגיש לעמוד מול החברים ולשתף חלק מעולמך בסגנון ה-  TED  המהיר?

"מתוקף תפקידיי הצבאיים והפיקודיים אני רגילה לעמוד מול קהל, אבל הפעם זה היה שונה. מה שבאמת ריגש אותי היה לראות את החברים שהגיעו לשמוע. העובדה שאנשים בחרו לעצור את השגרה שלהם, אחרי יום עבודה ועם המשפחה והילדים, כדי לבוא ולהקשיב – זה מחמם את הלב. תודה רבה לכל מי שהגיע."

משהו לקחת הביתה: אם יש "זרע" של השראה שהיית רוצה שהקהל ייקח מההרצאה, מהו?

"ברמה האישית – תמיד להיות במצב של למידה. היכולת שלי ללמוד בכל פעם נושא חדש לעומק, היא מה שמעניק לי סיפוק בתפקיד. ברמה המערכתית – להבין שביקורת חיצונית היא הכרחית כדי להשתפר, אבל כדי שהיא תהיה אפקטיבית, היא חייבת להיות הוגנת ומבוססת על עובדות ולא על כותרות."

ולסיום, מה הייתה הסיבה להחלטה לחזור לקיבוץ? ולאן פניו לדעתך?

"הסיבה מספר אחת היא המשפחה. לגור ליד ההורים, האחים והאחיינים שלי – זה האידיאל עבורי. אני מאוד מאמינה בערך של ערבות הדדית ושמחה להיות חלק ממערכת שתומכת במי שזקוק לכך. עם זאת, אני חושבת שהאיזון בקיבוץ כרגע אינו אידיאלי; המודל עובד כי כרגע יש משאבים, אבל חשוב לבנות תשתית מספיק חזקה שתחזיק מעמד גם בימים מאתגרים יותר. בסוף, הקיבוץ מצליח כשכולם מגיעים עם אותה תפיסת עולם של תרומה ואחריות."

ראיון עם אוהד סול/ זוהר מור

כפי שכבר סיפרתי לכם באותו ערב ה-TED שהיה פשוט מעולה, שיתף אותנו גם אוהד סול בדברים על פועלו, הקריא קטעים והסביר את תהליך הכתיבה.

שאלתי את אוהד כמה שאלות:

לטובת מי שאולי פחות מכיר, ספר לנו בכמה מילים על המסלול שלך בקיבוץ ובמה אתה עוסק ביומיום?

אני חבר קיבוץ, בן זוג של דניאל, אבא של ליבי ויערי.

אני עובד בעמותת ניצן חיפה הפועלת עם מבוגרים בעלי צרכים מיוחדים, ומנהל את מערך הפנאי והמועדון החברתי בעמותה.

ובין לבין, אני מנחה קבוצות דרמה בתיאטרון עם מעיין יובל שהם, משתתף ומשחק בהפקות.

לטובת מי שפספס את הערב – מה היה ה"רעיון המרכזי" או המסר שחלקת עם הקהל על הבמה?

באתי להציג את ״סוסי שלג״, ספר הביכורים שלי - ספר הכולל סיפורים קצרים שהוצאתי בהוצאת ״שתיים״.

הקראתי שני קטעים שהם למעשה קטע אחד שעבר גלגול מהמגירה אל הספר. שיתפתי קצת לגבי הדרך של הסיפור מהמגירה ועד היציאה לאור. מה זה דרש ממני, מהכתיבה ומהסיפורים עצמם. על המעבר מכתיבה חובבנית לליווי מקצועי של עורכת, והשינויים והוויתורים שזה דרש מהטקסט.

מה גרם לך לבחור דווקא בנושא הזה? למה היה לך (או למארגנים) חשוב להביא אותו לקדמת הבמה של הקהילה שלנו?

האמת שהמארגנים פנו אליי.

כהרגלי אמרתי כן לרעיון. אחר כך חשבתי על זה שוב וסירבתי בנימוס. לא ידעתי מה להגיד וקצת הובכתי מהעניין. (הרגשתי שיש הרבה יוצרים ראויים וטובים בקהילה שלנו ולמה דווקא אני).

בסוף הסכמתי. חשבתי שיהיה נחמד לשתף את הקהילה ביצירה שלי.

איך זה הרגיש לעמוד מול החברים והשכנים ולשתף חלק אישי או מקצועי מעולמך בסגנון ה-TED המהיר?

היה מרגש ומלחיץ. כתבתי מראש כדי שלא אברבר, אשכח או אחרוג ממסגרת הזמן.

רציתי להיות אסוף ומדויק - אבל דווקא מתוך הצורך ״לצאת יפה״ מול הקהילה, קרה דבר מעניין ותוך כדי קריאה התחלתי ממש להתרגש.

הקטע שהקראתי נכתב אחרי אירוע מוות של חברה טובה, ובעקבות החוויה שלי בלוויה שלה.

פתאום, תוך כדי שאני קורא את המילים שכתבתי: ״במותו הופך האדם למילים״, זה ממש הציף אותי. זה מביך להיות בעמדה פגיעה ככה מול אנשים, אבל הבמה מזמנת הרבה דברים ועם הסיכון הגבוהה, באה גם הזדמנות גדולה להרגיש רגשות עזים ומזוקקים.

משהו לקחת הביתה : אוהד, אם יש מחשבה אחת או "זרע" של השראה שהיית רוצה שהקהל ייקח אתו מההרצאה שלך, מה הוא היה?

לקנות את הספר.

וגם…

שאפשר וצריך לאפשר ליצירה לפגוש קהל.

ענף יזמויות עסקיות

פינת ראיונות עם יזמים

שיעורי התנועה שיצאו לעצמאות

מאת נעם פלד דינסטג

נועה בן צבי מעבירה שיעורי תנועה בחינוך לגיל הרך, ובשנים האחרונות יצאה לדרך עצמאית כיזמות. כאב לילדים בגילאים שנועה עובדת איתם, השיחה איתה הציפה את התרומה העצומה של השיעורים לילדים ברמת יוחנן ובקיבוצים נוספים.

איך הגעת לטפל בתחום החינוך?

למדתי תואר ראשון בחינוך במכללת תל חי. משם המשכתי לתעודת מטפלת בשיטת אלבאום, שמשלבת תנועה עם יכולות חשיבה. לפי השיטה, ככל שהגוף זז יותר, הוא מעודד תהליכי חשיבה להתפתח. אלה תרגילים שמשלבים בין פעילויות של שני צידי המוח (המיספרות) בשביל לחזק את הקשרים ביניהם, דרך משחקי קואורדינציה ושיתוף פעולה ביחד כקבוצה.

אני בעצמי הייתי ילדה עם הפרעות קשב וריכוז. גיליתי את השיטה הזאת ״על עצמי״, כשעשיתי את התרגילים וראיתי כמה זה עוזר לי להתרכז. תמיד עבדתי במקביל עם ילדים, אז שילבתי בין שני העולמות שאני מאוד אוהבת, ילדים ותנועה.

בשנים הראשונות ברמת יוחנן עבדתי תחת החינוך. לפני קצת יותר משנתיים, הפכתי ליזמות, לעסק משלי. כיום, העסק הוא של שיעורי תנועה לילדים מגילאי שנתיים כמעט, ועד סוף הגן, כולל שיעורי התנועה של הגנים. השנה אני מעבירה שיעורים גם בכפר מכבי.  יש לי גם קבוצות הכנה לכיתה א', והכול כמובן משולב בתנועה.

איך את מכינה ילד לכיתה א' באמצעות הכלים שיש לך?

דבר ראשון, חשוב להגיד שזה ״לא בישול מהיר״, כמו שאני קוראת לזה. הכנה לכיתה א' היא למעשה תהליך, ולא רק בשנה שלפני. אנחנו כל הזמן ובכול מקום בגן,  מתכוננים באיזושהי דרך לכיתה א'. ההבדל הוא בכך שבקבוצה שלפני כיתה א', ההכנה היא הוליסטית: מסתכלת על הילד מהפן הרגשי-חברתי וגם מהפן התנועתי, והכל באמת קורה דרך תנועה. אנחנו לומדים צלילים של אות פותחת - ״מה מתחיל בזה ומה מתחיל בזה״ - והפכים של מילים וכל מיני דברים כאלה, והכל נעשה תוך כדי שהילדים נעים, ולא בישיבה. הכנה לכיתה א' עוסקת הרבה גם בהתמודדויות חברתיות.

זה סוג של שוק תרבותי בשביל ילד שעולה מגן לכיתה א'.

בדיוק, ואתה חווית את זה פעמיים עם הילדים שלך. אני גם אוהבת לתאר את זה ככה. בהכנה אני מנסה לעשות את המעבר הזה קצת יותר רך. יש לי קבוצה אחת ברמת יוחנן וקבוצה אחת במשמר העמק יום בשבוע. כל ילד וההורים שלו מקבלים איזושהי מעטפת מאוד אישית עם הדברים הספציפיים שלהם, דגשים להורים ומשימות לילדים. מאוד מעניין לראות את ההבדל בין הקבוצה במשמר העמק, שהמפגש מנותק מהיום יום שלהם ואני מתחילה איתם מהבסיס, לעומת הקבוצה שהתגבשה פה ברמת יוחנן עם ילדים מכפר מכבי, שמכירים אותי טוב, יש להם נקודת פתיחה חזקה יותר ורק צריך להמשיך את התהליך שהם מאוד נהנים ממנו.

מה שחשוב לי בקבוצה הזאת הוא שלכל ילד יש נקודת פתיחה ואני מסתכלת על כל צעד קטן, לא ביחס לחברים שלהם אלא לעצמם. מבחינתי הכי נחשב להצלחה, כאשר ילד או ילדה מצליחים במשהו שהם לא עשו בשבוע שעבר, וזה מצטבר. זו המטרה בסופו של דבר. על הדרך אנחנו מחזקים את האוריינות, גם אם היא לא הדבר הכי חשוב להביא לכיתה א'. יש ילדים יותר חלשים בתחום זה שמקבלים הכנה של האותיות והצלילים ומגיעים לכיתה א' בנקודת חוזק.

כך הם לא פותחים פערים מול הכיתה.

נכון, זה ממש נותן איזושהי התחלה בטוחה, וגם הילד נהיה יותר פנוי ללמידה, עם ביטחון ודימוי עצמי גבוה יותר.

את גם מעבירה שיעורי תנועה.

הם מתחילים בגיל הרבה יותר צעיר, ועוסקים בחיזוק השרירים בגוף. לדוגמה, כל הילדים נכנסים באופן קבוע לשיעור תנועה בקפיצה על רגל אחת. מעניין לראות שבין הילדים בגיל הגנון, שאיתם אנחנו מתחילים, יש כאלה שבהתחלה לא מצליחים. אני יכולה לתמוך בהם ולפעמים אני קופצת לידם וזה מאוד מאוד מדרבן אותם, כשאני עושה את זה לפניהם, כי הם לומדים דרך חיקוי - לא כשאומרים להם, אלא הם רואים ועושים. מרגש לראות ילד שלא מצליח, מתאמן שוב ושוב ויום אחד זה פתאום קורה. התוכן שמועבר לצד התנועה משתנה לפי העונות, חגים ומועדים. למשל, לכבוד ל״ג בעומר אשתמש באביזרים בצבעי אדום וצהוב של אש. כל פעילות נעשית בעזרת אביזר שונה שסביבו אני לוקחת את השיעור לאן שאני רוצה. אם הילדים צעירים ויש רוח, אז תהיה פעילות עם מטפחות שמדמות רוח. בקיץ יש גלגלי ים, בפורים אביזרי תחפושות. אנחנו מתאמנים על הרבה מיומנויות מוטוריות. כל שיעור מתחיל במסלול עם כ- 13 תחנות: טרמפולינה, קפיצה למרחק, שיווי משקל, לעשות גלגול ועוד. יש ילדים שיודעים לעשות גלגולים עוד מהבית, ויש שכל שבוע מתאמנים. לפעמים יש פערים מאוד גדולים ביניהם, ואני מעודדת ומדרבנת אותם.

מאיפה הגיע השם ״שמיניות״ של היזמות שלך?

אני עובדת הרבה עם הצורה הזו של האינסוף – שמונה שוכב. בכל פעם שזזים לאורכה, צריך לחצות את קו האמצע ושם בדרך כלל יש פעולה שהם צריכים לעשות. אני משתמשת בזה המון, וגם בתנועה האינסופית שזה מאפשר. לדוגמה: הולכים בצורה של שמונה בין שני קונוסים, אני יכולה להניח על הדרך כל מיני אביזרים או קלפים, והם צריכים  להגיד את האותיות תוך כדי הליכה. זו תשתית.

מה תרצי להוסיף לקראת סיום?

ביום שאני אפסיק להתרגש מהפעילות הזו אני כבר לא אהיה בתפקיד. זה גם משמעותי בשבילי. אין מצב שאני לא אדע איך קוראים לילד בגן כלשהו - ואני עובדת באיזה 12 גנים. היחס הוא תמיד מאוד מאוד אישי. אני יודעת בדיוק איפה כל ילד עומד, וכשיש צוותים טובים זה כיף שהצוות משתתף. יש ערך מוסף בגננות שלוקחות דברים משיעורי התנועה, מיישמות אותם בגן, ומשכללות את זה.

אחד הדברים הכי טובים שקרו לי הוא היציאה מהמטריה של החינוך ולעבור להיות יזמות. פחדתי מזה וזה פשוט נותן לי כל כך הרבה חופש.

איך את מתמודדת עם לנהל כלכלית את העסק?

זה לא פשוט. יחסית קל לי כי יש לי לקוחות קבועים ושיעורי תנועה לקחו אותי לכל השנה, אבל הייתי צריכה לתמחר את זה וכל חודש לשלוח את החשבוניות וכיוצא בזה. בתחום של השיווק אני חייבת לעשות יותר. אני כרגע לא מצליחה לשלב את זה, ואולי זה עוד יקרה.

מחוסר ביטחון לטיפול במוסיקה

מאת: נעם פלד דינסטג

כולנו מכירים את מעגל המתופפים של יהב קוזצ'י, אבל יש הרבה יותר מזה בסיפור וביזמות שלו.

מאיפה מתחיל הסיפור שלך כיזם ואיש חינוך וטיפול במוסיקה?

התחלתי לנגן בגיטרה כשהייתי ילד בכיתה ה', ובכלי הקשה בכיתה ט'. המוסיקה הייתה לי מקום בטוח שדרכו היה לי קל יותר להיות בעולם. מילד מופנם ושקט, הפכתי לנער שמצא את דרך היציאה מעצמו החוצה. בכל מקום בו הייתי מביא גיטרה ומנגן, היו מתקהלים סביבי חבר'ה. אני מודה, היה לי נעים להיות במרכז העניינים, לשם שינוי. גם לא צריך לדבר, מספיק להוציא גיטרה ולנגן כמה אקורדים.

בכיתה ט' גיליתי את התיפוף. זה התחיל בתיפוף אצל חבר על בונגוסים (תופים קטנים, כלי הקשה) והמשיך בפסטיבלים במעגלי מתופפים. במעגלי מתופפים אני לא מתכוון לסדנאות שאנחנו רואים היום, או החבר'ה שמנגנים בחתונות. אני מתכוון להרבה אנשים שפשוט מתופפים יחד, בלי לדעת, בלי להכיר. כל אחד יושב על תוף וכולם זורמים לתוך מרחב קסום, שכל מה שיש בו זה תנועה וחיבור בין קצב ואנשים. הדבר הזה העיף אותי, ובאותה תקופה כל מה שרציתי זה לתופף.

איפה זה הפך להיות מקצוע?

באחת הפעמים איחרתי להסעה מקיבוץ אילון ששם גרתי אל תיכון מנור כברי. עצר לי בחור ממש נחמד והתחלנו ככה לקשקש, ופתאום הבחור שואל אותי אם אני מכיר מתופף מאילון שרוצה לעבוד עם ילדים. לא האמנתי שזה קורה. אמרתי ״כן בטח, אני, מה זאת אומרת״, ומשם הכול התחיל.

עשינו ביחד סדנאות מוסיקה לילדים, שהיו בונים כלי נגינה מבמבוק ואחר כך היינו מנגנים יחד עם הכלים שהם בנו. הוא היה עסוק יותר בחלק של היצירה, ואני לקחתי על עצמי את החלק המוסיקלי. באותה תקופה, הבנתי שמצאתי את המקום שלי. התפתחתי עוד במוסיקה, ואחרי כמה שנים פתחתי עסק משלי של מעגלי מתופפים. ניגנו כמעט כל ערב בחתונה אחרת, ובבוקר היינו עושים הפעלות לבתי ספר, ועדי עובדים, אוכלוסיות מיוחדות ובכלל כל קבוצה מאורגנת שהיא. היינו קבוצה ויחד עברנו מסעות בארץ. פגשנו את כל קצוות האוכלוסייה. למדנו ליצור קשר בלי שפה, רק עם צלילים. למדנו את העוצמה שיש לקבוצת מתופפים, עוצמות של שמחה, חיבור עם קהל, תקשורת עם אנשים. אהבנו את העבודה שלנו, והיינו נפגשים לתופף בזמן הפנוי שלנו. כל מה שעניין אותנו היה לתופף. האמנו שאנחנו מביאים בשורה אמיתית, שאנחנו בשליחות, רצינו שבכל מקום בארץ יהיו תיפופים.

לאט לאט התמימות התפרקה וכך גם הקבוצה, וכל אחד המשיך בדרכו. אני התחלתי ללמוד מוסיקה באופן מקצועי, ולמדתי לנגן על כלים נוספים. פיתחתי סדנא מיוחדת שמשלבת בתוכה גם את הקסם של התיפוף המשותף, וגם כלי נגינה מיוחדים ומעניינים שפותחים את הלב. אני משלב בכל החגיגה הזאת גם שירים מוכרים, וקיבלנו מפגש מוסיקלי עשיר ושמח שבו הקהל לוקח חלק בנגינה. כשאני חושב על הדברים, אני מבין שלא הרבה השתנה מבחינתי מאז קבוצת המתופפים. היום אני עובד עם אותן אוכלוסיות, אני עדיין נפגש עם קבוצה לתופף בזמני החופשי, ואני עדיין מאמין שאני בסוג של שליחות. רק שהיום אני קצת יותר בוגר, למדתי באקדמיה, אני אבא ל- 5 בנות. אני מנסה להעתיק את הקסם שהיה אז, כשהיינו קבוצה, ולהביא אותו היום מתוך המקום שאליו הגעתי, עם הגיל, הטיפול במוסיקה שאני עושה, ועם תהליכים עמוקים שאני עושה מול קבוצות שאני עובד איתן, עם מטופלים, וגם עם עצמי.

מה עוד אתה עושה במוסיקה?

אני מטפל במוזיקה שלושה ימים בשבוע. עשיתי תואר ראשון במוזיקה, תואר שני בטיפול במוזיקה, וגם תעודת הוראה ותעודת הנחיית קבוצות. אני עובד יומיים בשבוע עם נוער על הרצף האוטיסטי בתפקוד גבוה, ועוד יום אחד עם מבוגרים בתפקוד יותר נמוך. חבר'ה שהם לא ורבליים, והמוזיקה היא ממש השפה שלהם. זה מאוד מיוחד עבורי, להיות הצינור להתבטא בעולם, כי אין להם שפה אחרת. מדהים לראות את זה קורה.

מה שמשותף לטיפול במוזיקה, לסדנאות ולתוכניות חינוכיות שאני כותב, הוא הקשר עם אנשים. בשנים הרבות שאני מסתובב בארץ עם המוסיקה, אני לומד יותר ויותר על קשר עם אנשים. אפשר לבוא ולהופיע, ולנגן, לשיר ולהלהיב קהל ויהיה ממש כיף, אבל כשאני מביא איתי ערך גבוה של קשר אישי עם הקבוצה שאותה אני מנחה, או הקהילה בה אני מופיע, זה מרגיש אחרת. היום אני לא יכול לפרק את המוסיקה מהקשר הבינאישי עם האנשים שאיתם אני עובד.

איפה הסביבה שלך מושפעת מזה?

הקהילה והקיבוץ הם מבחינתי חלק במסע. כשהגעתי לקיבוץ, הצטרפתי לדיין (זמיר) והרמנו ערב מוזיקה, שהוא פתוח לכולם, ושמותר להעלות לבמה דברים גם לא בשלים ב-100%, העיקר שהם שלנו. אני זוכר את הערבים הראשונים של ״המנגינה שלנו״, שעליתי עם גיטרה ושרתי, פחדתי פחד מוות לפתוח את הפה מול הקהל בקיבוץ. לעלות על הבמה, לנגן, לשיר, להיראות, להישמע ולהביא אפילו איזו פגיעות לבמה. זה הקסם של הערבים האלה, שאפשר לראות את הפגיעות של אנשים, לשמוע את הרעד בקול, ולשמוע את הזיוף בסולו, ואיזה כיף שזה מקבל מקום, אנחנו לא מושלמים, וככה זה צריך להיות, אני אוהב את זה.

פרזות ופרפרזות / אודי פלד

# קיבוץ הוא מצב נפשי של געגועים לעבר, תלונות לגבי ההווה, ופחדים לגבי העתיד.

# דמוקרטיה קיבוצית היא הלקאה עצמית של החברים, על ידי החברים, למען החברים.

# ענשו של מי שאינו רוצה למלא תפקיד בקיבוץ – לקבל שירות ממי שגרוע ממנו.

# הקיבוץ ויחסנו לקיבוץ – זה אותו דבר.

# מחקר סטטיסטי מקיף מגלה שלכל הסכסוכים בין חבר וקיבוצו יש תמיד שתי סיבות: הראשונה – הקיבוץ, השנייה – החבר.

# המינימום שהקיבוץ דורש ממך – הוא המקסימום שאתה יכול לתרום.

# דעת הקהל היא השוטר של הקיבוץ – אם אתה מונע מן הקהל לדעת, פיטרת את השוטר.

# כאשר חבר מספר לך שאנחנו חיים בזכות עבודה קשה, תשאל – של מי?

# וידוי אישי של ממלא תפקיד, כאשר הוא מספר את כל האמת – על ממלאי התפקידים האחרים.

# התכונה הכי טובה אצל קיבוצניקים טובים – שהם רוצים להיות כאלה.

# ממלא תפקיד, הישמר משני סוגי משמיצים: אלה שמפיצים עליך שקרים – ואלה שמספרים עליך את האמת.

# אנשים מתלוננים על המון דברים רעים הקיימים בקיבוץ, ובעצם עלינו להתפלא איך כל-כך הרבה דברים טובים יכולים להתקיים בסביבה כזו.

# בכדי לשלוט בתהליכים חברתיים – צריך לדעת לציית להם.

# בשביל להגיע אל המקור של ערכי הקיבוץ – יש לשחות נגד הזרם.

# הקיבוץ נוסד מתקוות, שהיו חלומם – של אנשים ערים.

# כאשר לשני חברים אין מושג ברור על מה הם מדברים, סביר להניח שהם דנים ב"ערכי הליבה" של הקיבוץ.

# בעיר אדם לאדם זאב – בקיבוץ זה בדיוק להיפך (סת...א... א...ם).

ברכות

מזל טוב- בן נולד

ברכות למיכל ותומר גולן

להולדת הבן- אורן

אח ליערה

נכד לאלה ואמנון גולן

ברכות לכל המשפחה!!

מזל טוב- בת נולדה

ברכות לסיון והדר צולמן

להולדת הבת- ליה

אחות לארי

נכדה לחנה ובני צולמן

ברכות לכל המשפחה!!

צועדים יחד לעוד שנה: 

מזל טוב לילידי חודש מרץ

בשבילי הקיבוץ ובלב הבתים, עשרות חברים מכל קשת הגילאים, מציינים יום הולדת וחוגגים, עוד שנה של עשייה מגוונת ורגעי חיוך משותפים.

לקבלת עותק מודפס או דיגיטלי של עלון "ברמה"

barama2@kry.co.il

*****************************

תוכן המודעות המתפרסמות בעלון הינו באחריות הכותבים

בלבד, העלון הינו הפלטפורמה להצגתן בלבד

**************************************

עריכה, עיצוב והפצה: זוהר מור

הגהה: אודי פלד