משולחן העורכת / זוהר מור 

תקופת המלחמה הקשה נמשכת. זמנים של חוסר וודאות, דאגות, מתחים, עצב על אלו שנפלו, אלו שנרצחו, המשפחות הכואבות, הפצועים בגוף ובנפש, החטופים שנשארו שם במצב בלתי נתפס, המפונים שנאלצו לעזוב את ביתם, המוני אנשים וילדים שמתגעגעים ליקירם ולשגרה שהלכה לה. בתוך כל זאת, לא תמיד ברור אילו נושאים להביא לכם, הקוראים. אז מלבד עדכונים, מידע וברכות, בחרתי הפעם להגיש לכם ראיונות עם כמה אנשים:

שוחחתי עם אליעזר גוטמן על הקיבוץ שלנו, מי אנחנו, מה הביטוי של השינוי שעובר עלינו, על מודל התגמולים וההתפרנסות, מעמדות בקיבוץ ועוד...

נעם אדרי, ציירת, מספרת לנו על עצמה, על שיקולי החזרה לרמת יוחנן, ועל העיסוק באמנות - ציורים מדויקים של סיטואציות עבר מהקיבוץ.

מיה מיטב, היא סופרת ילדים, שנולדה ועזבה את הקיבוץ כבר מזמן, משתפת ומספרת על ההשראה לכתיבתה שנחקקה בזיכרונה מילדותה ברמת יוחנן.

תודה לכם ששיתפתם אותנו!

כאן המקום להציע למעוניינים לשתף אותנו, לפנות אליי בכדי לספר בעלון על עשייתכם, או דעתכם במגוון נושאים.

ראיון עם אליעזר גוטמן / זוהר מור 

אמנם תקופה של מלחמה קשה ואולי לא נראה שמדויק עכשיו לדבר על נושאים אחרים, אבל בכל-זאת אני משוחחת עם אליעזר על הקיבוץ שלנו, מי אנחנו ומה עובר עלינו. ביקשתי להבין מה דעתו והאם להרגשתו אנחנו כבר לא ממש קיבוץ שיתופי.

אליעזר, בשנה האחרונה נראה כי יש מצד ההנהלה התגמשות לגבי מעמד שניתן להיות בו בקיבוץ- לעזוב ולהישאר לגור בקיבוץ, או לקחת שנת חופש ולהישאר בקיבוץ האם זה נכון לנו?

בשנה האחרונה נכנסנו למין סחרחורת גדולה מאוד, בגלל שההצעה על שינוי נדחתה, ולא סתם אלא ברוב גדול מאוד. אני מזכיר לנו שתוצאות ההצבעה היו 70% נגד, לעומת 30% בעד. אלו פערים גדולים. ההשפעה מכך בעיקר על אלו ש"סחבו ועדיין סוחבים את העגלה" היא שהם נכנסו למעין ייאוש, או אפילו מרה שחורה לא קטנה, ומנסים למצוא פתרונות לפגוש חלק מהכסף שהם עמלים עליו. הם רואים את עצמם כזכאים לפחות לחלקו, במיוחד שמהצד השני יש כאלו שחושבים שהם זכאים גם כן אך לא עושים בשביל זה יותר מידיי. הפער הזה יצר סיטואציות מאוד קשות של חברים שבודקים את הגבולות ומנסים לגרד אותם, וההנהגה בקיבוץ (המזכירות- לצורך העניין) מנסה למצוא פתרונות. אנו נמצאים בצומת שאם פונים ימינה זוהי החלטה גרועה ואם פונים שמאלה זוהי החלטה עוד יותר גרועה. אנו בזמן של אלטרנטיבות שהן כולן רעות, כולן לא טובות, וברור לנו לגמרי שרמת יוחנן לא יכולה להמשיך להתנהל כשקבוצה חזקה עושה כראות רצונה. זה לא יעבוד.

בסופו של דבר זה יפגע גם בהם. לתקופה קצרה הם יעשו לביתם אבל בסופו של דבר המקום הזה לא יהיה אותו דבר כמו שהיה. הקיבוץ יהיה רע מאוד לכולנו. הסיבה היא שכשיש אחד משוגע בכל תחום, אנחנו כחברה יכולים לספוג את זה, אבל כשמדובר על תופעה רחבה אנחנו לא יכולים ולא נוכל, ואנחנו גם לא מוכנים לזה. לדוגמה: כשאחד החברים לצורך העניין עזב את הקיבוץ, או אחד קיבל שנת חופש אפשר לחיות עם זה, אבל כשזה יהפוך להיות תופעה של עשרות שיעשו את זה, לא נוכל להתקיים כרמת יוחנן שאנחנו מכירים: עם מערכות חינוך, הסעדה, בריאות, סיעוד, תרבות, ניהול משותף של הנכסים... כל הדברים האלו יפגעו ולא נצליח לתת שירות כשהכללים הבסיסיים ביותר מופרים לחלוטין.

ואם נדמה לנו שזה יוביל לשינוי טוב, אז אנחנו מתבלבלים. זה לא נכון גם לאלו שרוצים את השינוי הגדול אך רוצים שעדיין תהיה כאן קהילה מתוקנת שעובדת לפי כללים ברורים שכולם נוהגים לפיהם.

בהמשך לשאלה הקודמת שלי, יאמרו חברים חזקים המושכים בעול זה שנים ומכניסים משכורות גבוהות מאוד בכל קנה מידה: "נמאס לנו לפרנס כאלו רבים שאפילו לא מוכנים להתאמץ למינימום הנדרש". אליעזר, אולי הם פשוט צודקים? מה דעתך?

בנוגע לשאלתך - שאנשים רוצים לעשות לביתם וכבר לא מוכנים להתחלק בכל כישרונם עם אחרים בקהילה, (אנשים יותר חלשים או אנשים שבוחרים לתרום פחות לקהילה), הדברים מובנים לגמרי. אבל באמת יש אפשרות בחירה לכל אחד. ראשית - אף אחד לא מחייב את אותם אנשים לחיות ברמת יוחנן. שנית - אם נשארים פה זה חלק מהמחיר: ההחלטות הן קהילתיות של הקבוצה ומה שמחליטים, בסוף מיישרים קו עם זה, גם אם זה לא נוח. זה חלק מהבחירות שלנו בחיים. לי ברור שבאמת אנחנו צריכים לזוז מנקודת הנוחות הזו, בעיקר בגלל אותם חזקים שרוצים שנעשה עוד קפיצה. יהיו כאלה שיאמרו קפיצה כאלו שיגידו שהקפיצה היא לתהום, ויש שיגידו שזו קפיצה לשמיים, וצריך לעשות את זה עכשיו. זה ברור לי.

מודל התגמולים זה השלב הבא. על פניו, צריך עבורו להביא הרבה כסף. מאיפה יגיע, התייעלות? אז למה אנחנו לא מצליחים להתייעל כבר היום אפילו ללא המודל?

תגמולים זאת פשרה בין שתי קבוצות גדולות בקהילה. קבוצה המהווה 30% מהקהילה היא קבוצה גדולה מאוד שצריכה לקבל מענה לתגמול כספי. ברור לי לגמרי שהמשמעות של פשרה היא שאף אחד לא מקבל מלא תאוותו. הפשרה המוצעת היא זו: אנחנו לא משנים דבר מלבד קבלת תוספת של כ- 15% מתוך השכר נטו שלנו לתקציב האישי. בתקווה שאותם 15% ייצרו אצל החברים מוטיבציה להגדיל את נטו ההכנסה לרמת יוחנן.

בנוגע לשאלה בעניין המקור של הכסף, היא טריקית, ואסביר למה היא טריקית. כי אני מניח ששואלים אותה בעיקר אותם אנשים שלא רוצים שינוי. ההוכחה לכך מאוד פשוטה כי כשאנשים רוצים כסף למגזר החינוך, לדוגמא, אז לא שואלים "מאיפה יגיע הכסף"? וכשרוצים לתת בונוסים יותר גדולים - לא שואלים "מאיפה הכסף יגיע?". כשרוצים לעשות שייוכים המוניים לא שואלים "מאיפה זה יגיע?"... אותו דבר לגבי אלו שרצו את השינוי הגדול, הם לא שאלו מאיפה הוא יגיע, ושם מדובר על צורך בעשרות מיליונים. גם פה זה נכון. הרי ברור לגמרי שהכסף יגיע ממקורות רמת יוחנן, ואם לא יהיו מקורות שכאלו, תהיה בעיה. ברור לחלוטין שגם אם לא יהיה מחר שום שינוי, אנחנו נגדיל את התקציב ברמת יוחנן בכ- 15% - 10% כי התקציב שלנו, של החברים, נשחק. לאורך יותר מ- 15 שנה לא שדרגנו את התקציב. יוקר המחיה עלה, המון הפרטות קטנות היו ברמת יוחנן, כאלה שלא הרגשנו בהן, אבל בפועל בסוף – זה מסה של הוצאות גדולות שנופלות על החבר ולא קיבלנו בשבילן מקורות כספיים. אז בעצם, הטענה שלי אומרת שאם נעלה 10% בתקציב, ונוסיף לזה עוד 15%, וניתן את כל החבילה הזו בצורה שונה בין חבר לחבר, לפי תרומת החבר לקהילה, למשק, לקיבוץ, אז יש לזה מקורות כספיים כמו לשאר הדברים, ולא צריך לצבוע את זה בדיוק ממה.

אליעזר, האם לדעתך מודל זה יעבור ונוכל לשחרר קצת לחץ לכולנו?

ברור לי שהמודל הזה חייב לעבור. ברור לי שעשינו טעויות בהצבעה הקודמת. אנחנו לא הגענו מוכנים בקטע של הסברה נכונה מול כל האוכלוסייה. לא עשינו עבודה אישית עם החברים כדי לשכנע את כולנו שרמת יוחנן חייבת לבצע את המהלך הזה כי אחרת יהיה רע יותר לכולנו, לא רק לפרטים מסוימים, אלא לכולנו יהיה רע יותר. נצטרך הפעם לעשות עבודת שיווק כמו שצריך, במובן החיובי של המילה.

יהיה אסור לנו לאסוף לאותה חבילה של ה- 15% כל מיני דברים אחרים צדדיים סקטוריאליים, כי כל תוספת מפילה ומורידה תומכים מההצעה המרכזית שהיא החשובה בעיקר. אחר-כך נוכל להביא עוד המון דברים צודקים כמו: בונוסים נוספים לאוכלוסייה מבוגרת שבהחלט ראויה לקבל נתחים ממה שדאגו למה שנבנה כאן ושהיום אנחנו בעיקר נהנים מהפירות, ועוד הרבה דברים חשובים אחרים שנצטרך לקבל. אבל ההצעה הזו צריכה להגיע נקייה לגמרי, אחרת אנחנו פשוט ניפול עוד פעם.

אליעזר, תרצה להוסיף עוד משהו? 

כן אני מבקש להוסיף - אנחנו חייבים להבין, ההנהלה היום ברמת יוחנן נמצאת בצומת מאוד מסובך. רוב הדילמות וההחלטות שאנחנו אמורים לקבל אינן טובות. אנחנו נמצאים כל פעם בין ברירות פחות טובות לעוד יותר פחות טובות, ושם אנחנו נמצאים – בצומת. אנחנו בהנהלה עושים מאמצים גדולים כדי לעשות טוב יותר לרמת יוחנן , שהיא אוסף של חברים. נשמח מאוד לקבל ביקורת כשהיא עניינית ,שהיא מכירה את העובדות, כאשר היא יודעת מה היו החלופות, ולא סתם להוציא רפש, כי אותם אנשים שיושבים בהנהלות עושים את זה באמת מתוך בחירה, מתוך רצון לתרום לחברה שלנו, לכלכלה שלנו ,לעתיד שלנו, וחבל שאנחנו יוצרים פה סיטואציות שהן באמת בלתי אפשריות. קשה היום כל-כך לנהל ברמת יוחנן, כי כל הזמן המנהלים סופגים וסופגים, זה לא סתם שאנחנו יוצאים לעבוד בחוץ ולא רוצים לנהל כאן, במקום הזה.

תודה רבה אליעזר על שיחה נעימה ועל הנקודות החשובות שהועלו בה. 

שיחה עם מיה מיטב – סופרת ילדים ונוער / זוהר מור 

מיה, ספרי קצת על עצמך לטובת הקוראים הצעירים ברמת יוחנן שלא מכירים אותך.

נולדתי וגדלתי בקיבוץ, בת זקונים לאילנה ודויד מיטב, אחות צעירה לליעד, אסף, עובד ומני. אנחנו חלק משבט רייזנר-פרי-שוהם הענף. מהמשפחה הגרעינית נשארו בקיבוץ רק מני שתי בנותיו, שירה ואלה. נולדתי ארבעה ימים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, אותה "ביליתי״ במקלט. גדלתי בלינה משותפת עד בערך גיל 10 הייתי בגן רימון ולאחר מכן בבית ״פשוש״. כילדה אהבתי לשיר, לרקוד בחגים ולהשתתף בהצגות, וביובל ה- 50 לקיבוץ אפילו זכיתי להשתתף במופע שנחגג ברוב טקס והדר. לאחר השירות הצבאי עברתי לעיר הגדולה תל אביב, ללמוד ולהתפתח, וכאן אני חיה עד היום עם בן זוגי, איל, ושלושת הבנים שלנו. לפני כעשור התחלתי לכתוב שירים וסיפורים לילדים ולילדות, ומאז פרסמתי שמונה ספרים בהוצאות שונות. ״אלי ענבים וכל ההרפתקאות שקרו לו באמת״ הוא ספרי התשיעי הרואה אור.

את כותבת "דרוש כפר שלם (או קיבוץ) על מנת לגדל ספר", איזו השראה יש לך מהקיבוץ?

הכוונה שלי בציטוט, הלקוח מפוסט שפרסמתי בפייסבוק, הייתה להודות לכל מי שעזרו לספר ״אלי ענבים״ לצאת לאוויר העולם. ההשוואה לקיבוץ מתבקשת, כי בימים הרחוקים בהם גדלתי, הילדים והילדות היו קצת של כל ההורים. הקיבוץ כולו היה כמו בית אחד גדול, מעבר לבית הילדים ולחדר ההורים. ״אלי ענבים״ נכתב על המשפחה שלי ובהשראת הקיבוץ, שתמיד נשאר חלק ממני. הרבה זמן חשבתי לכתוב ספר על הילדוּת בלינה המשותפת בקיבוץ, כי זה היה עולם כל כך שונה מימינו. גדלתי על סיפורי מיתולוגיה משפחתית של אחיי הגדולים, שקצת קשה להאמין שקרו באמת... בסוף כתבתי הרבה על האחים הגדולים שלי וקצת עליי.

לכולנו הרי יש גם קצת כאב בקיבוץ. את כותבת: "לקיבוץ רמת יוחנן, על האדמה והבית, שם צמחתי, כאבתי ולבלבתי". איך זה נחקק אצלך?

הספר נתן לי הזדמנות להיזכר בחיוך ובגעגוע בקיבוץ של פעם – בקהילתיות, במדשאה הגדולה שליד חדר האוכל, בחברים מבית הילדים. רציתי לכתוב את הסיפור המשפחתי שלנו, אבל לתקן את מה שיכולתי על הדרך – את הבדידות, כאבי הגדילה, החיים בחברת הילדים, הלינה המשותפת, ועוד. ביקשתי להציץ על ילדוּתי כמשקיפה מבחוץ, ולראות שלצד הקשיים הרבים היו גם רגעים יפים. בעיקר המון עצמאות וחופש, הווי ייחודי וחוויות בלתי נשכחות. בתור בונוס הרווחתי זמן איכות עם אחיי, ששיתפו אותי בזיכרונות רבים שאת חלקם לא הכרתי.

ועכשיו ספרי קצת על הספר. זהו ספר ילדים עם איורים יפים, "אלי ענבים".

"אלי ענבים" הוא ספר ילדים אופטימי על הילדוּת בקיבוץ בתקופת הלינה המשותפת, וכך

הוא נפתח:

״בקיבוץ רמת יוחנן שבעמק זבולון, בין גבעות, מטעים ושדות מוריקים, חי לפני שנים רבות ילד בשם אליהו ענבי, אבל כולם כינו אותו ״אלי ענבים״. הוא נקרא על שם דוד אליהו הגיבור שנפל בעת מילוי תפקידו, אבל אלי הקטן לא ידע לאן הוא נפל או מה זה ״בעת מילוי״. הוא חשב שזכה בכינוי בגלל שפעם אחת הוא היה פשוט מוכרח לטעום מהיין המתוק שנשאר בכוס של אליהו הנביא מליל הסדר שבגן רימון. אחר כך הייתה לו סחרחורת והוא נרדם ונחר כמו מסור, למרות שתמיד השתדל להתחמק ממנוחת הצהריים. המטפלת בקושי הצליחה להעיר אותו בזמן ללכת לבית הוריו, דינה ודובי ענבי, שבקיבוץ נקרא פשוט חדר. ומאז אותו מקרה כולם קראו לו אלי ענבים. ובקיבוץ, אולי אתם לא יודעים, כינוי שקיבלת בגיל חמש יכול להישאר איתך גם בגיל תשע, ואולי אפילו כל החיים.״

הגיבור שלנו הוא מין ילד כזה שכל הזמן מסתבך בצרות, אבל איכשהו מצליח לצאת מהן בשלום. זו לא אשמתו, חס וחלילה! הוא טוען שזה רק בגלל הצרות, כי הן אלו שמסתבכות איתו. אולי זו לא הייתה אשמתו גם כאשר ננעל בחדר הממתקים שבאקונומיה, כשדהר כמו קאוּבוי על גבו של ברוטוס החמור במטע האבוקדו, או כשתכנן עם חבריו תעלולים שומרת הלילה בבית הילדים. אולי, אך לשמחתנו הרבה – אף אחת מההרפתקאות לא הסתיימה באסון.

״אלי ענבים״ הוא ספר מותח, משעשע ומלא חופש ודמיון, שופע הווי קיבוצי. הוא מלווה באיורים מלאי קסם של המאיירת הילה נועם. אני ממש ממליצה להורים לקרוא עם הילדים וליהנות מהנוסטלגיה. מנוקד ומיועד לגילאי ,6-10 ראשית קריאה ומיטיבי שמיעה.

אגב, הסיפור מתרחש ברמת יוחנן, אבל את כל השאר המצאתי... וגם אם יהיו מי שיחשבו שהדמויות מזכירות להם א/נשים אמיתיים, חשוב לי להקדים ולומר, שחוץ מהסיפורים של בני המשפחה – בדיתי הכול מהדמיון.

יש כיוון להמחיז את הסיפור להצגה? אצלנו בקיבוץ יש קשרים.

שאלה רלוונטית! עוד כשהיה הספר בחיתוליו, אפילו לפני שהתקבל להוצאה לאור, הצעתי למעין יובל-שהם לכתוב מחזה בהשראתו ל-״תיאטרון הבית״ הנהדר. מעין אהבה את סיפור וכבר התחילה לעבוד על הרעיון, וממש בימים אלה קיבלנו אור ירוק. זאת תהיה סגירת מעגל נהדרת, כשאלי ענבים יחזור הביתה לרמת יוחנן.

זיכרון ציורי / נעם אדרי

לפני ארבע שנים, בעיצומה של מגפת הקורונה, החלטנו אלון ואני לחזור עם בנותינו לרמת יוחנן. כמה חודשים לאחר מכן נפטר טוביה יפה והוזמנתי על ידי משפחתו לתעד ולקטלג את עזבונו. טוביה היה דמות משמעותית עבורי. הוא למעשה "גילה" אותי בגיל 4, שכנע את ההורים שלי להשקיע בציוד ציור מתקדם עבורי, ולימד אותי אקוורל. מאז, לאורך השנים, היה מתעניין בעשייתי ומספר לי על טכניקות חדשות וייחודיות שפיתח, ועל חומרים שהתחיל לעבוד איתם. למשל, כשגילה שאפשר לצייר על לוחות פלר"ם.

שלושים שנה אחרי, אני עומדת מול העבודות שלו מחדש, עבודות שנטועות עמוק בהוויה של רמת-יוחנן , שהיא גם ההוויה שעיצבה אותי, ומרגישה דחף גדול ליצור מחווה משלי. לא היה לי אז סטודיו, ובסגרים של הקורונה, כשעליה התינוקת ישנה בחדר הסמוך, התחלתי לצייר עם מה שהיה בבית – טושים של ילדים. הציור הראשון היה "ערב גלגיליות" ואחריו, הציורים פשוט נשפכו ממני בזה אחר זה. רישומים זריזים וצבעוניים בהם ניסיתי להעלות על הנייר זיכרונות ילדות מהקיבוץ של שנות ה- 80. בהתחלה זה יכול היה להיות כל קיבוץ, בהמשך הדימויים נהיו ספציפיים לרמת-יוחנן. הדמויות היו אנשים ספציפיים. נהיה לי חשוב לדייק בפרטים. כמה חודשים לאחר מכן כבר שכרתי סטודיו, ואותם ציורים קטנים על נייר הפכו לציורי שמן-על-בד גדולי ממדים.

כשחזרנו לקיבוץ אמרו לי כל מיני אנשים: "את תראי, זה לא הקיבוץ שאת זוכרת, זה כבר לא אותו מקום". בהתחלה לא הבנתי למה הם מתכוונים, אבל ככל שציירתי עלו עוד ועוד זיכרונות של השיתופיות, התמימות, האחווה, רוח ההתנדבות והפשטות שבה חיינו. מהרבה בחינות, בגלל שעזבתי את הקיבוץ בגיל 5 כשיצאנו לשליחות בלונדון, ומאז חיינו בלונדון ובקיבוץ לסירוגין, הזיכרונות הוקפאו באיזה רגע בזמן והשתמרו בכל היופי שלהם. החיתוכים החדים האלה של העקירה, לא אפשרו להם להתמזג עם השגרה ולהיטשטש כפי שאולי היה קורה לו המשכתי לחיות כאן ברציפות.

זה כאילו שבמובן מסוים נשארתי אותה ילדה בת 5 שנעקרה מכאן. אני מסתכלת על בני גילי ואני זוכרת אותנו, ילדים זבי חותם, טסים על בימבות במדרכות, גולשים על ערמות כותנה, מקלפים תירסים בגיוסים. קשה לי ליישב את זה עם האנשים המבוגרים שאני רואה היום, שכבר חובקים בעצמם ילדים זבי חותם ורצים אחרי הבימבות שלהם. כאן נכנסת האמנות, שמהרבה בחינות עוזרת לי, כמו שאני מאמינה שהיא עוזרת ללא מעט אמנים, להתמודד ולהתיידד עם הפער הזה.

אני מציירת מהזיכרון שלי וגם נעזרת בחומרי ארכיון, למרות שאין תמונות קיימות של מה שאני מציירת. את הרוב אני צריכה להביא מתוכי. אני מתחילה לייצר סקיצות בעפרון על נייר, מנסה לתפוס ולדייק את הזיכרון ככל שאפשר. לפעמים יש לי מראה מאוד ברור ומוחשי ראש ולפעמים זה משהו יותר אבסטרקטי, שיותר דומה לתחושה. איך מציירים תחושה? אני עושה כמה ניסיונות עד שאני מרגישה שזה הולך לכיוון שאני רוצה, שזה מעביר את הסובייקטיביות של אותו רגע בזמן. זיכרון זה דבר מתעתע וגמיש. בזיכרון הילדי בתים נראים יותר גדולים, אז אני מגזימה ומגדילה אותם. אני זוכרת עומס או צפיפות, אז אני מעמיסה פרטים בקומפוזיציה. אני לא מנסה לצייר באופן ריאליסטי אלא לומר משהו אישי על הדברים, לכן הדמויות לעיתים מוגזמות, גרוטסקיות, היתוליות. רוב ה"סצנות" שאני מציירת הן של קבוצה. מה זה אומר להיות חלק מקבוצה? האם זה דבר נעים ונוסך בטחון או שזה יכול להיות מאיים ומלווה בתחושות קשות? האם העדר מגונן או שהוא גם דורסני ליחיד?

הגופניות של הציור מאוד חשובה לי. אני משתמשת בהרבה חומר, בשכבות עבות של צבע שמן שאינן מדוללות. לא תמיד ציירתי ככה. הציורים מאוד גדולים. כשאני מעלה אותם לרשת הם נראים פיציים, אבל במציאות הם כמעט בגודל של כל הקיר. אני רוצה שהציור ישפיע על המתבונן/ת באופן פיסי, ייצר אצלו/ה תחושות בגוף, וזה משהו שקורה כשעומדים מול דברים גדולים במיוחד. זה מוזר ונעים לראות את הקהילה שלנו מתועדת בכזה גודל על הבד. ככל שהציורים מתרבים, אני חושבת לעצמי שנוצרת תמונה של חיים, של צורת חיים של קהילה, שהיא אמנם דומה לקהילות קיבוציות אחרות אבל היא גם יחידה במינה. היא שלנו, ומה שלא יהיה, הנה היא מתועדת עכשיו.

לפני כשנה וחצי ביקר בסטודיו שלי אבי איפרגן, האוצר של מוזיאון בר דוד בקיבוץ ברעם, והציע לי על המקום להעלות תערוכת יחידה של העבודות. מוזיאון בר דוד הוקם במבנה שהיה בית הילדים של הקיבוץ, כך שאין מתאים ממנו לתערוכה שעוסקת בזיכרונות ילדות מהקיבוץ. התערוכה אמורה הייתה להיפתח במרץ 2024, אלא שאבי, כמו שאר חברי קיבוץ ברעם, מפונה מאז ה- 7 באוקטובר והמוזיאון עצמו נמצא בשטח צבאי סגור. בינתיים אני ממשיכה לעבוד ולעבות את גוף העבודות אבל נכון להיום אנחנו לא יודעים מתי ואיפה זה יוצג.

מתחילת הפרויקט אני מעלה את הציורים לפייסבוק בזמן אמת. אני מקבלת המון תגובות, גם מחברים מרמת יוחנן וגם מבחוץ, וזה כל כך נעים ומפרה הדיאלוג הזה. בייחוד מחזקת וממריצה אותי הידיעה שהציורים נוגעים בכל כך הרבה אנשים ומהדהדים אצלם.

מזל טוב!

למיכל ולאוריאל פלד להולדת הבת

אחות ליערה ולסער

נכדה לרוזי ולאודי פלד

ברכות לכל המשפחה

הרבה בריאות

נחת ואושר!!!

מזל טוב!

לרעות קרש וגולדי להולדת הבן

אח ל עידו , נכד למירי וחיים קרש

ברכות לכל המשפחה

הרבה בריאות

נחת ואושר!!!

ברכות

לערן גלוסקא

שסיים בהצלחה לימודיו והוסמך כפרמדיק